סיכום טיול מועדון ג'יפ BY אוטומקס בהרי ירושלים - 2/9/23

הטיול לתחילת ספטמבר של מועדון ג'יפ BY אוטומקס נקבע למסלול רגוע – הרי ירושלים הם מקום מפלט אהוב לכל ג'יפאי שמחפש קצת בריחה אל הטבע, קרוב יחסית לבית, בלי לשבור את האוטו. השילוב של הרים, יער מצל, נופים מרחיבי לב, אוויר טוב וגם קצת סיפורי היסטוריה, תמיד עובד.

עבורי הטיול הזה התחיל ממש טוב ובמאמץ מינימלי, כאשר ניתאי מאוטומקס בא אלי עם הרוביקון האדום עד מהבית כדי לאסוף אותי (ואת הארגז העמוס בכל טוב לארוחת בוקר מפנקת) ופגשנו את הקבוצה ליד עין לימון הממוקם בפאתי הכפר עין-נקובה (הכפרים עין-נקובה ועין-רפא סמוכים לכפר הגדול אבו-גוש, משני צידי כביש מס' 1, בדרך לירושלים).
הקבוצה שלנו קטנה יחסית, מורכבת מרנגלרים/רוביקונים (וגרנד צ'רוקי אחד), כולם מדייקים ואפשר לבצע תדריך ולהתחיל בטיול.
התחנה הראשונה שלנו היא ממש כאן, ליד החנייה בה נפגשנו - עין לימון.

עין לימון – כנראה שיבוש של השם הרשמי, "עין לימור", שגם הוא שיבוש של השם הערבי "עין אל-עומור", על שם הכפר ח'רבת אל-עומור שהיה בסמוך. זהו מעיין שכבה בנחל כסלון שבהרי ירושלים, סמוך לכפר עין-נקובה, שלמרגלות הר צובה. במפת המרכז למיפוי ארץ-ישראל משנת 1948 המעיין נקרא "עין מחתוש".
לפני מלחמת העצמאות, שכן כ-700 מטרים מערבית למעיין הכפר ח'רבת אל-עומור והבריכה שימשה את תושביו.

במקום בריכת בטון קטנה ורבועה הממוקמת בתוך חציבה בגודל של כ-10 על 18 מטרים, שהיוותה ככל הנראה את הבריכה בעבר. הבריכה מקבלת את מימיה דרך נקבה באורך 15 מטרים המובילה אליה את מי הנביעה. תיארוך הנקבה והבריכה הוא מן התקופה הרומית בארץ ישראל. המעיין נמצא על שביל ישראל ורבים מהמטיילים נוטים לעצור בו למנוחה ולטבילה וחלקם אפילו לנים כאן.

מי הבריכה הירקרקים לא בדיוק משכו מישהו מקבוצתנו לטבול בהם, והעדפנו לצאת לדרך. אנו נעים מערבה על שביל ישראל לאורך נחל כסלון. ב"צומת ה-H" המפורסם (צומת שמורכב מארבעה שבילים המתחברים בדיוק על ערוץ הנחל בצורת האות האנגלית H ומכאן שמו) מושכים בעליה לכיוון שואבה וכאן פונים שמאלה על סימון שבילים שחור, בציר הנע על המדרון הצפוני של נחל כסלון. הציר הזה משובש וטרשי יותר, אבל עדיין אין לנו אתגרי עבירות כלשהם, והוא מוביל אותנו לכיוון מושב בית-מאיר, חציית כביש 3955 וארוחת בוהריים ב"חניון המסרק" שם התמקמנו על מספר שולחנות פיקניק וסעדנו ליבנו בחומוס, פלאפל וצ'יפס משובחים ואיך אפשר בלי קפה שחור ירדני מהביל?.........

אנו ממשיכים בדרכנו מטפסים אל הר ארנה ושלוחת השיירות, חולפים על פני משלט 16 לעצירת חובה ב"מרפסת" המפורסמת הצופה אל שער הגיא, כביש 1 ושלוחת המשלטים שמולנו, מצידו הצפוני של שער הגיא, זו נקודת תצפית מרהיבה שאסור לפספס, והספסל כאן יכול היה להיות נקודה רומנטית מאוד בשעות הנכונות. למרות שיש מי שדואג לנקות כאן מדי פעם, המקום מטונף באופן תמידי, כאילו בכוונה תחילה, וזה ממש חבל.

משלט 16 הוא מאתרי הקרבות הנמצאים על שלוחת שיירות, הקרויה על שם השיירות שעלו לירושלים דרך שער הגיא במלחמת העצמאות. זהו רכס בו ניהלה חטיבת הראל של הפלמ"ח קרבות קשים על מנת לשלוט בו ובכך לאבטח את הדרך לירושלים. הרכס נמצא מדרום לכביש 1 ושולט על הקטע המחבר בין שער הגיא למחלף שורש. מדרום לו עוברת דרך בורמה העולה בתוואי הנחל אל רכס שיירות. פארק רבין בו נמצא המשלט מכיל בתוכו טרסות חקלאיות, אתרי מורשת קרב מהתקופה בה פיקד יצחק רבין על חטיבת הראל במהלך המלחמה, פינות חמד וספסלים, צמחייה ים תיכונית ותצפיות נוף.

אנו יורדים מהתצפית בשביל מתפתל ונעים מערבה לכיוון חציית כביש 38 והמשך תנועה לכיוון צינור השילוח ו"הסרפנטינות". כיוון הנסיעה הטבעי הוא לאורך דרך בורמה, אבל מבט בשעון מלמד שאנחנו מקדימים את הזמנים ולא יזיק אם נבצע עיקוף קטן שיאריך מעט את הדרך, אנו מקיפים את גבעת חתול ועוברים בביר-ח'תולה, ביר א-תינה ועין-חילה, ומתחברים שוב לשביל ישראל בואכה עצירה באתר צינור השילוח. כאן הסבר קצר, שלאחריו נטפס ב"סרפנטינות" של דרך בורמה.

צינור השילוח, דרך בורמה וה"סרפנטינות"

"קו השילוח", או "מפעל השילוח" הוא שמה של מערכת אספקת מים שנבנתה בימי מלחמת העצמאות על מנת לשבור את המצור על ירושלים.

מקור המים העיקרי ששירת בפרוץ מלחמת העצמאות את היישוב היהודי בירושלים, כ-100 אלף איש במספר, היה קו המים הראשון לירושלים, שנבנה על ידי הבריטים. לעומת התלות של היישוב היהודי בקו הראשון, הבריטים והאוכלוסייה הערבית בעיר נזקקו רק לכ-15% מהמים שסיפק הקו, ואת מרבית צריכתם הם קיבלו מנחל פרת, מבריכות שלמה ומבורות מים בעיר. נקודת תורפה זו של היישוב היהודי זוהתה על ידי הכוחות הערביים וקו זה הפך למטרה לחבלות תכופות עוד בימי המנדט הבריטי. במהלך מלחמת העצמאות, באביב 1948 השתלטו הכוחות העירקיים על איזור המשאבות בראש העין והלגיון הערבי החזיק במתקן השאיבה בלטרון. ב-7 למאי 1948 פירקו הירדנים קטע מהצינור שעבר באזור לטרון, והמים חדלו לזרום לירושלים. מתווך האו"ם במזה"ת, הרוזן השוודי פולקה ברנדוט, הבטיח לחדש את זרימת המים בצינור אך מאמציו העלו חרס. כישלון המאמצים הפוליטיים לחידוש זרימת המים, מצוקת המים הקשה ששררה באותה העת בעיר ופריצת דרך בורמה שבדיוק נסתיימה, הביאו את לוי אשכול, מנהל "מקורות" ועוזר שר הבטחון באותה תקופה, להורות לצוותי החברה להניח במהירות האפשרית קו מים חדש לבירה הנצורה.

הרעיון הכללי היה לחבר מקור מים חדש לקטע של קו המים הקיים לירושלים, בין שער הגיא לרוממה, קטע שהיה כבר בידי כוחות צה"ל.

באותו זמן התגלה המעבר לירושלים שעקף את לטרון ואיפשר את פריצת דרך בורמה. התוכנית הייתה לחבר את מקור המים הקרוב ביותר שהיה באיזור חולדה, אל קטע קו המים לירושלים שנשאר בידי צה"ל ונותק ממקורותיו. לאזור חולדה הגיע קו מים שהונח בשנת 1947 על ידי חברת "מקורות", ואליו זרמו מי קידוחים מאיזור רחובות ונען. על פי התכנון, משם יצא הצינור החדש, בקוטר 12 אינץ' על תוואי דרך בורמה. מחולדה הגיע הצינור עד הכפר דיר-מוחסין שנכבש במבצע נחשון ונמשך עד ראש רכס בית-סוסין שם נבנתה משאבת עזר (בוסטר). משם ירד צינור של 10 אינץ' בלבד עד לתחנת שער הגיא הקיימת, ומשם בצינור הקיים לירושלים.

דרך בורמה – דרך בּוּרְמָה הישרְאלית היא דרך עוקפת ששימשה מַעבר לכוחות צה"ל ואספקה מאזור קיבוץ חולדה לירושלים. דרך בורמה נסללה כדרך עפר במהלך מלחמת העצמאות, מאחר שהכביש מהשפלה לירושלים נחסם בלטרון ובשער הגיא. הדרך כונתה על שם דרך בורמה ההיסטורית המקורית, שהייתה ציר אספקה בין בורמה לסין במלחמת סין-יפן השנייה.

דרך בורמה התחילה ממזרח לכפר דיר-מוחסין, (כיום מושב בקוע), על כביש מסמיה לטרון (שהוא היום כביש 3), ועברה בסמוך לכפרים בית ג'יז ובית סוסין שהיו ממוקמים צפונית לקיבוץ הראל. הדרך התפתלה ועלתה לרכס ממזרח לבית סוסין ואחר כך ירדה וחצתה את כביש הר-טוב - שער הגיא (היום כביש 38 מצומת שמשון לשער הגיא), שם עלתה לבית-מחסיר (כיום בית-מאיר) ולשמורת המסרק. משם המשיכה לסאריס (כיום שורש ושואבה) ושם התחברה לכביש לירושלים. יש מקורות בהם נקראת הדרך בשם "דרך 7" או "כביש 7" (ראו תמונה) וזאת על חטיבה 7 שהייתה אחראית על מרחב הלחימה של הדרך."הסרפנטינות" הוא הכינוי לקטע משובש מאוד, שלפני שהושלמה דרך בורמה לתנועת משאיות, הועברה בו האספקה על גבי ג’יפים, בהמות משא ומאות סבלים מתנדבים. בצידו השני של המעלה הועמסה האספקה על משאיות שהגיעו מירושלים. בנקודה זו מוצבים פסלי ג’יפים ומשאיות העשויים מברזל.

בניגוד לדרמות שהתחוללו כאן ב-1948, כיום ה"סרפנטינות" לא עושות רושם רב על הג'יפים שלנו. סה"כ, זו עליה לא תלולה במיוחד, מעט טרשית, עם אבנים וחריצים פה ושם וסיבוב אחד ימינה. אבל לפני 75 שנים, כשדרך הזו נפרצה ונחצבה במכושים והג'יפים של פעם שירדו בה כשהם עמוסים באספקה לירושלים הנצורה, לא היו משוכללים כמו אלה בהם אנו נוסעים היום, דברים נראו קצת אחרת....

מכאן ועד לנקודת סיום הטיול במצפה-הראל יש לנו עוד דקות ספורות, והשעה עדיין לא שתיים בצהרים! אני מציע לחבורה להמשיך את הטיול, והפעם עם יותר פלפל ואתגרי עבירות – ההצעה מתקבלת פה אחד בשמחה מופגנת ואנו מטפסים צפונה לכיוון נווה-שלום ומנזר לטרון, חוצים את צומת חטיבה 7 ועוקפים את "יד לשריון" בשבילים "לבנים" שלוקחים אותנו לעמק איילון. חצייה מתחת לכביש 1 ליד שעלבים ולאורך מסילת הרכבת לכיוון ח'רבת כפר-טוב וח'רבת נכס, ופה ו שם כבר צריך לשלב LOW ולהתחיל לטעום נהיגת שטח אמיתית. חוצים שוב מתחת לכביש 431 לנחל ענבה, ומכאן יתחיל הטיפוס הטכני שלנו במדרגות סלעים ובהצלבות לכיוון ח'רבת רגב. לרנגלרים אין כאן בעיה, הגרנד צ'רוקי דורש יותר הכוונות מבחוץ כדי לא לנגוף פגושים ומפתנים, אבל גם הוא מנשנש בקלילות את החריצים, המדרגות התלולות וההצלבות העמוקות. אנו עוברים את תל גמזו ובלי להרגיש כבר ארבע וחצי אחר הצהרים - חוצים את שבילי יער בן שמן ומסיימים בכניסה למצפה מודיעין.

היה לנו טיול שהתחיל רגוע ו"חלבי", והסתיים עם הרבה אקשן והנאה מנהיגת שטח, אבל בלי נזקים כלל, ולו הקטנים ביותר, ועל כך הרבה כבוד לנהגים ולנהגות. היה כיף גדול להיפגש, ואנחנו נתראה שוב בטיולים הבאים!
תודה לחברי הקבוצה ותודה לחברת אוטומקס.

לעוד מסעות והדרכות בארץ ובעולם:

למסעות הבאים בארץ - הקלק כאן
למסעות הבאים בעולם - הקלק כאן
להדרכות הנהיגה הבאות - הקלק כאן