יומן מסע סובב מכתש רמון - חנוכה 27-28/12/2024

מין המפורסמות שאני מכור למדבר. אוהב ומעדיף לטייל במדבר. בהתאם, הארץ הקטנה והטובה הזו מציעה לי שני מדבריות לבחירה: מדבר יהודה הקטן והקרוב יחסית למרכז, נוח ומתאים לגיחות חד-יומיות קצרות ומרוכזות - והנגב הענק בדרום, שמקבל אותי באהבה למסעות אובר-נייט ארוכים יותר. מבין שניהם הנגב אמנם רחוק, אבל מועדף עלי בבירור וללא היסוס על פני מדבר יהודה - ומכתש רמון (וסביבתו) הוא האיזור האהוב עלי ביותר בנגב.

אממה, עונת הקיץ במדבר היא איך לומר? "מאתגרת". החום הנורא, בשילוב ג'יפ שאמנם פתוח ומאוורר אבל לא ממוזג, מציבים אתגר של ממש, במיוחד באיזורים הנמוכים והלוהטים כמו ים המלח והערבה וערוצי הנחלים הקניוניים שאוגרים חום עצום. כאן מכתש רמון וסביבתו הגבוהים, מציעים אלטרנטיבה בדמות טמפרטורות שפויות יותר. אמנם עדיין חם מאוד ביום, אבל הרבה פחות נורא מאשר בערבה למשל, עם ערבים ולילות נסבלים ואפילו נעימים, יחסית. עונות המעבר כמובן נוחות בהרבה, אבל קצרות מדי - עונת הטיולים הרשמית במדבר היא בחורף. בעיקר כי לא חם ובהתאם גם ענני המעופפים המציקים פורשים למנוחה, אבל גם בזכות הצבעים. אלא שהחורף במדבר מביא איתו, בנוסף לשעות אור מועטות וסכנת שטפונות, גם קור קיצוני. האילוצים הללו מכניסים מימד קושי שונה לטיול - המסלולים קצרים יותר בהכרח, כי בחמש אחר הצהריים כבר כמעט לילה. הטמפרטורות צונחות מהר מאוד לתחום החד-ספרתי בואכה נקודת הקיפאון ויש להצטייד היטב בביגוד מתאים ובציוד שמיועדים לטמפרטורות נמוכות.

לזה תוסיפו את גילי ההולך ומתקדם ואת העובדה שאותו ג'יפ-סופה אהוב אמנם מחומם אבל מחופה בברזנט מדובלל שלא בדיוק אטום ומבודד מפני קור, וקיבלתם אתגר לא פשוט בטיולים חורפיים.... ועדיין, אני מצפה למסעות הללו בקוצר רוח, ומשתדל להתאים את עצמי ולסגור מראש כל מיני פינות שיקלו על החיים. כמו למשל?... להגיע ערב קודם ולישון במצפה-רמון אצל חבר, מה שיחסוך השכמה מוקדמת בשעה מטורללת ונסיעה מהירה ולחוצה בבוקר הטיול – לא נעים להיכנס לשטח כאשר אנחנו כבר מותשים ועייפים אחרי קימה בארבע לפנות בוקר ומעל 200 ק"מ של נסיעת כביש בג'יפ שדורש ריכוז ועירנות מקסימליים.

וכך, אני ויונתן, הג'וניור שלי, הגענו למצפה-רמון כבר ביום חמישי בערב, התמקמנו אצל דני בחדר חמים ונוח, ולאחר שנת לילה ערבה התעוררנו ביום שישי בבוקר בשעה 7 וחצי עם כוס תה מהבילה כמו שני נסיכים. מין הסתם גם התייצבנו ראשונים כמתבקש ממדריך הטיול, בנקודת המפגש הסמוכה למלון "בראשית" ולתחנת הדלק בלי למהר ובלי להילחץ.

החבורה שלנו להיום לא מלאה לחלוטין אבל גם לא קטנה. חלק מהפרצופים מוכרים מטיולים קודמים ויש גם כמה חדשים. המבחר המוטורי כולל ג'ימנים, לנדקרוזרים משנות ייצור שונות החל מפראדו מתחילת ה-2000, דרך FJ נדיר וחתיך ושני 150, פאג'רו BK אחד, דיפנדר-פומה מסוקס, מצטרף אלינו ידידי ירון הולנדר בעל הבלוג dvashlife - שמורת טבע של אופטימיות וחיוכים, העוסקת בהנאות החיים הטובים – כמו למשל חופשות וטיולים, אוכל טוב, יקבי יין ומבשלות בירה וגם מכוניות. הוא הגיע חמוש בשני חברים וברכב-הדגמה ראוי ומתאים מאין-כמוהו למשימה (רנגלר רוביקון כחול חדש-דנדש - במבחן דרכים) ואת כל השיירה תוביל הקשישה שבחבורה - הסופה האלמותית. פה ושם יש לנו כמה מאחרים ומתבוששים, מסתבר שעל כביש 6 דרום שוטט לו סוס (!) שגרם לעצירת התנועה ולפקקים שעיכבו את כולם.... איחור קל של חצי שעה ביציאה לדרך, לא נורא.

חלוקת מכשירי קשר ותדריך – המסע שלנו יתחיל בחציית מצפה-רמון לכיוון מצפה הכוכבים ו"סוכה במדבר", מפגש עם עדר אלפקות חביבות שיצא לטיול מהחווה הסמוכה, עצירה לארוחת בוקר חפוזה על מנת לטעון אנרגיה, נגיע להיילייט של היום – מעלה-רמון. בזמן שכולם יכינו קפה וילעסו סנדביצ'ים, אני אתקן נזילת דלק קלה בג'יפ באמצעות הלדרמן-WAVE הנאמן שלי, שבהמשך יסתבר שהנחתי רק לרגע על כנף שמאל, ואז שכחתי שהוא שם ואיבדתי אותו.

אחרי שנרד במעלה-רמון, נחצה את המכתש מערבה, נטפס החוצה ממנו במעלה-ערוד, נעצור לצהרים בחניון הר-עידו ולאחר מכן, במירוץ כנגד השמש השוקעת נשתדל להגיע לחניון הלילה נקרות-מערב לפני שקיעת השמש. סה"כ אפשרי ואפילו לא נורא ליום אחד.

מכתש-רמון הוא הגדול מבין חמשת מכתשי הנגב והמכתש האירוזי הגדול בעולם. המכתשים האירוזיים הם תופעה ייחודית לישראל, ונקראים גם באנגלית כפי שהם נקראים בעברית, כלומר Makhtesh, להבדיל מ-Crater שהוא השם למכתשים שנוצרו כתוצאה מפגיעות אסטרואידים. הוא נוצר משחיקה של שכבות סלע רכות הנמצאות תחת שכבות קשות יותר - מרכז המכתש היה בעבר ראשו של הר, שפתי המכתש פונות עדיין אל ראש ההר שכבר לא קיים, ופנים ההר נשחק והפך למכתש. ככלל, נוצרו המכתשים בנגב בתהליך מורכב, שכן דרוש שילוב של מספר תנאים כדי שייווצר מכתש: קמר אסימטרי, שכבות סלע שונות במידת קשיותן (למעלה שכבות סלע קשות, כמו גיר או דולומיט, ומתחת להן שכבות סלע רכות), חתירת נחל הסוחף את תוכנו של המכתש בעל בסיס סחיפה נמוך, ואקלים מדברי - יובש השומר על קירות המכתש מפני בליה. אורכו של מכתש רמון כ-40 ק"מ, רוחבו המרבי כ-9 ק"מ ועומקו המרבי כ-350 מטר. במזרח, מחולק המכתש ע"י הר ארדון לשתי בקעות: בקעת ארדון ובקעת מחמל. רוב שטחו של המכתש מנוקז על ידי נחל רמון שנקרא בערבית "ואדי א-רומאן", ייתכן שמשום שהרומאים עברו בנתיב זה, על דרך הבשמים הנבטית.

מעלה-רמון הוא אחד מכמה דרכים לרדת דרומה אל תוך המכתש או לטפס ממנו צפונה. הראשונה היא המערבית ביותר, דרך נוחה המתאימה לכל רכב שיורדת למכתש מכיוון כביש 171 ובורות לוץ. מעלה-רמון הוא השני. "מעלה-העצמאות" הלא הוא כביש 40, הוא המעלה השלישי היורד ממצפה רמון אל המכתש בפיתולים. מעלה-מחמל שעל ציר הנפט של קצא"א, הוא הרביעי ומעלה-נוח, אלטרנטיבה פחות תלולה ויותר נוחה למעלה-מחמל הנוראי (והסגור כמה שנים טובות) הוא החמישי והמזרחי ביותר. במעלה-נוח נטפס מחר (וגם נבקר בראש מעלה-מחמל).

מעלה-רמון מתפתל לאורך של כ-1.6 ק"מ תלולים של מדרגות אבן גבוהות, בולדרים גדולים, דרדרות, בורות עמוקים והצלבות, והיום אנו יורדים בו - בזכות הגרביטציה, הוא לא אמור להציב בפנינו בעיות עבירות מיוחדות, אבל.... לאורכו צריך להתגבר על חמישה אלמנטים קשים שדורשים הכוונה חיצונית על מנת להימנע מנזקים לרכב. בעליה, כל אחד מהאלמנטים הללו יציב אתגר של ממש בפני כלי רכב נמוכים, או כאלה שאינם מצויידים בנעילות דיפרנציאל רוחביות או מערכות בקרת-משיכה אלקטרוניות (Traction-Control) יעילות.

אבל גם בירידה זה לא קל וכן מאתגר. אף פעם לא משעמם במעלה-רמון ושיטת הפעולה אחידה – אני מוביל בסופה שלי, שכבר מכירה את הציר בעל-פה ומתנהלת בו כמעט כמו רכב-אוטונומי-מלא, ללא הכוונות (ולכן לא תמיד בשיא האלגנטיות...). מגלגל אותה עוד כ-100 מטרים קדימה, חונה בצד ועולה ברגל לכוון את כל הקבוצה, אחד-אחד. עבור מי שאינו מנוסה, ההתמודדות עם מעלה רמון מותחת קפיצים, גלגלים מתנופפים באוויר, רמות המתח עולות לגבהים והאדרנלין בשמיים. בחוץ השמש שבאמצע השמיים הבהירים שולחת את קרניה השקרניות שלא מצליחות לחמם ולו במעט את האויר הקפוא - אני מוציא כאן לא מעט אנרגיה ומתייבש בלי להרגיש וצריך לשתות ולהסדיר נשימה. קר לי, למרות מעיל פליז כבד, גרביים עבים וכובע צמר. כפות הידיים קפואות וכואבות. הריכוז והמתח מגיעים מהרצון להימנע ככל האפשר מפגיעות בכלי הרכב, וגם הפעם הצליח לי וכולם ירדו ללא שריטה או פגע.

לאחר נסיעה ארוכה לאורך המכתש ומעלה-ערוד, זמן ארוחת צהרים הגיע בחניון הר-עידו. שם, בין לעיסה ללגימה, הכריעו אותי הרוח והקור ועברתי ל"חליפה-של-האיומים" - החרמונית הותיקה שכבר 27 שנים מחממת ומלטפת ומנעימה את זמני במילואים ובטיולים, ובאה מנוחה ונחלה לכוחותינו.

לחרדתנו, חניון נקרות-מערב מלא עד הפקק בעשרות אוטובוסים ואוהלים גדולים ומאות בני נוער. גם חניון נחל-גוונים מלא עד אפס מקום וכמוהו גם חניון הגבס - תנועת הצופים הוציאה בשבוע החנוכה את כל שכבות י'-י"א-י"ב במרכז הארץ למכתש רמון וכל החניונים במכתש מפוצצים בילדים. תקוותנו למצוא לנו חניון בתחתית המכתש המעט חמימה יותר הולכת ונמוגה – האפשרות היחידה לחניון ריק ושקט היא לעלות בחזרה על כביש 40 למצפה רמון, ולפנות ל"חורשת הצוערים" הסמוכה למצפה-הכוכבים. מקום מוצל, יפה ושקט, נחבא בין גבעות, עם ברז מים זורמים ומקום מוסדר למדורה. אבל בגובה 842 מטרים, אנו חוששים מקור מקפיא בלילה שיהפוך את השינה במקום לסיוט. החשש הזה מדרבן כמה מהקבוצה לבלות את הלילה במלונות החמימים והנוחים במצפה-רמון, ורק חבורה מצומצמת וקשוחה במיוחד נשארת להתמודד עם הקור הצפוי.

הצטיידנו במירב האופטימיות שיכולנו לגייס והקמנו את אוהלינו, הדלקנו מדורה ומנגל, לעסנו בשר ולגמנו יין ובירות קרות (אין צורך במקרר במזג אויר שכזה) ואז גם גיליתי לראשונה שאין לי לדרמן.... כמות הקללות והחרפות ששיחררתי בקולי-קולות רק עוררה רחמים והשתתפות בצער. האם נצא מוקדם בבוקר אל ראש מעלה-רמון הסמוך, רק על מנת לבצע סריקה מהירה אחר הבן האובד לאורך השביל?.... הנסיון העגום מלמד שהסיכויים למצוא לדרמן שאבד שואפים לאפס. הרי במעלה רמון עלו מולנו כמה קבוצות ג'יפים, מישהו מהם בוודאי מצא ואימץ את שכיית-החמדה הזו ולא ימהר להשיבה לבעליה החוקי.... וכך, בלב כבד ובמצב-רוח ירוד להפליא ויתרתי מראש על ידידי המתכתי ופניתי להתאבל עליו עם עצמי, לאכול את הלב לבד בשקט. כפיצוי מסוים על הבעסה, הלילה לא היה קפוא כפי שחששנו ובאוהל, מתחת לשמיכת הפוך, היה אפילו חמים ונוח וללא צורך בחרמונית. אחרי יום כה גדוש, בשעה עשר בלילה שקעתי בשנת-עילפון עמוקה, נטולת הפרעות.

שמונה וחצי שעות שינה ערבה רצופות כאלה אין לי אפילו בבית. אבל בשש וחצי בבוקר השלפוחית דרשה את שלה וזחלתי החוצה אל האויר הקפוא כדי להתרוקן. שקט מסביב, כולם עדיין נוחרים. אני לא דוגל בהשכמות קולקטיביות של הקבוצה – אנשים בוגרים לא צריכים חניך-תורן שינהל את זמנם – קבעתי את השעה שמונה וחצי כשעת יעד להרמת קלאץ' – כל אחד ידאג להתעורר כרצונו ולקפל את ציודו בקצב שנוח לו, אבל בשמונה וחצי כולם יהיו במכוניות, מוכנים לתנועה. עד אז, מגיע עטווא, השומר הבדואי של החורשה, ומציע לי לבוא לאוהל שלו לשתות תה חם. עטווא הוא עובד של קק"ל ונמצא כאן באופן קבוע, דואג לתחזוקה ולנקיון החורשות ולפינוי אשפה. בימים שהוא מבלה כאן, הוא ישן בחושה מתוחה על מסגרת מתכת, עם מדורת גחלים לוחשות בתוך החושה, שאמנם אחראית לריח חריף של עשן-מדורות, אבל גם לחום מלטף ונעים. על הגחלים פינג'ן תה בדואי מתוק ולוהט וקנקן-קפה בדואי-אסלי, מרוכז ומר כהלכתו. טעים, חם ונעים לי ואנו מפליגים בשיחה. לפני שנצא לדרכנו, עטווא מצייד אותי בצרור עשבים ריחניים להכנת תה, תענוג. עוד אבוא לשם שוב, לבקר אותו.

שמונה וחצי אפס-אפס. האוהלים והציוד כבר ארוזים בג'יפים והמנועים פועלים ומנסים להתחמם. כל מפונקי חדרי המלונות, מקולחים וריחניים, כבר התייצבו בחורשה בול בזמן ואנו יורדים על כביש למכתש ונכנסים ל"פארק צבעי-רמון" היפהפה, היכן שפעלו בעבר מחצבות הגבס והחרסית, שמשוויץ כמו טווס בשלל צבעי הסלעים שבו. הדרכים בפארק הונגשו לרכב פרטי מכל הסוגים – הן סלולות באספלט, עם נקודות תצפית מוסדרות, מוצלות ונוחות שבחלקן גם ספסלים ושולחנות – בהחלט מקום יפה לבלות בו עם ילדים. לנו לעומת זאת ממתין עוד יום עמוס ואנו עושים דרכנו לנחל ארדון – קטע שביל קצר אבל מהמם ביפי-צבעיו וגווניו האדומים שגולת הכותרת שלו הן ה"דייקים" המגמתיים הפורצים מקיר המצוק. השביל עצמו נעים ונוח וחיש-קל אנו מוצאים עצמנו בפרסת נקרות, כאן נעצור לארוחת עשר קלה וקפה, ננסה להתחמם מעט בשמש החורפית שכאמור – בעונה הזו היא שקרנית רצינית. מסביב – המולת מאות בני נוער מטיולי הצופים. כל קבוצת-ילדים כזו פונה ברגל לשביל אחר, חלק מהקבוצות פונות לנחל נקרות וחלק לכיוון נחל ארדון, וחלקן גם יטפסו ברגל במעלה-דקלים אותו רצינו גם אנחנו לטפס, ולא נוכל להזדחל ביניהם – זה יהיה קשה, לא נעים ואפילו מסוכן. אין ברירה אלא לשוב על עקבותינו בינות למאות הילדים והילדות לאורך נחל ארדון, כדי להתחבר לציר הנפט בתנועה צפונה, לעבר מעלה נוח.

מעלה נוח הוא המזרחי ביותר מבין הדרכים המטפסות צפונה מתוך המכתש. כשמו כן הוא, בדרך כלל - החלופה הנוחה והפחות מסוכנת למעלה-מחמל התלול (שכיום סגור בבולדרים עצומים) אבל גם הוא יודע לעתים להיות נבזי ומאתגר. השביל צר ותלול, מתפתל בעליה, המדרגה האלכסונית במרכז המעלה מרימה את ראשה מדי תקופה, ואז רכב אחד או שניים נתקעים ולעתים אף מתהפכים על צידם והרשתות גועשות - ואז המקום עובר טיפול של מילוי, שיטוח והסדרה - וחוזר חלילה, עד לפעם הבאה.

כל קבוצתנו טיפסה והגיעה לראש המעלה בקלות יחסית, מצב המדרגה כרגע בינוני – כעקרון, לא אמורה להיות שום בעיה לנהג.ת טוב.ה ונחוש.ה בכל רכב שטח עם הילוך כוח ומרווח גחון סביר. ומה עם ג'יפוני 4X4 "רכים" למיניהם? אני יודע שרבים וגם טובים סבורים שעם קצת אסרטיביות אפשר לעלות כאן עם סובארו ודאצ'יה וכו', לפעמים זה גם נכון ואפילו ראיתי בעצמי פורסטרים ודאסטרים שעלו, אבל לא הפעם - עד שהמעלה יוסדר שוב, מומלץ לוותר.

אי אפשר לעלות על ציר הנפט בלי לקפוץ לבקר בראש מעלה-מחמל. מתחת למיצד ששמר על מעלה-מחמל הנבטי – נאקב-גמלים מפותל ותלול, ששימש את שיירות-הסחר הנבטיות שנעו על "דרך הבשמים" ההיסטורית מבירת-הנבטים פטרה שמעבר להרי אדום, דרך מואה, קצרה, נחל נקרות והמכתש, בדרכן אל הערים עבדת, חלוצה ורוחייבה ומשם ליעדן הסופי – נמל עזה, שם יועמסו הסחורות יקרות הערך על ספינות בדרכן אל נמלי יוון, רומא ואגן הים התיכון. שנים רבות לאחר מכן, עם הנחת קו צינור הנפט אילת-אשקלון, פרצה חברת קצא"א את המעלות שלאורכם יונח הצינור – הדרומי מכולם הוא מעלה-גרופית הסמוך לקיבוץ קטורה, שכיום הוא הארוך, הקשה והתלול במעלות ציר הנפט. הבא בתור הוא מעלה-מחמל שלכבודו נפרץ ה"V" המפורסם במצוק המכתש והוא מטפס בתלילות לקצה המצוק. בהמשך - מעלה-חווה ולבסוף, הצפוני שבחבורה, היורד בתלילות אל בקעת צין - מעלה-זיק.

החל מתחילת הניינטיז, עם פריצת תחביב הג'יפאות בישראל, כל מעלות ציר-הנפט הפכו לאבן שואבת להרפתקנים-מוטוריים שניסו להעפיל בהם ברכבי-שטח על שניים וארבעה גלגלים. באופן טבעי רבים גם כשלו באתגר, נתקעו וחלקם אף התהפכו והתגלגלו מטה-מטה. הבינו מקבלי ההחלטות בחברת קצא"א שהדרך באחריותה, שמתישהו יגיע האסון והטיפוס במעלות יגבה מחיר בנפש, וחסמה את ראש מעלה-מחמל לאלתר בסלעי ענק שמימדיהם יוציאו את החשק לכל אופנוען או ג'יפאי שיעיז לחשוב בכיוון, אפילו בכלי רכב ייעודיים, משופרים ומגודלי גלגלים.

התנועה על ציר הנפט צפונה, מזכירה קצת "לונה-פארק" מדברי – השביל מטפס ויורד בתלילות, לעתים העליות נדמות כקיר זקוף, ורק כשמתקרבים מגלים שלא כצעקתה. הנסיעה בציר זורמת, חווייתית ומהנה מאוד – עד שמגיעים למעלה-חווה. במשך שנים, היה מעלה-חווה התלול והקשה מכל מעלות ציר הנפט, עם מדרגות בגובה של יותר ממטר באמצעו. ראו בקצא"א כי בעיה, וסללו לו מעקף מימינו. עם הזמן הפך המעקף הנוח לדרדרתי ומסוכן, ונפרץ מעקף שני, הפעם משמאל למעלה המקורי. זה היה תלול הרבה פחות, אבל עתיר בפיתולים ועם הזמן צימח מדרגות גבוהות ודרדרות ששוב הקשו על תנועה. הפעם הלכו בקצא"א על כל הקופה, יישרו ושיטחו את המעלה המקורי – קיבלנו שביל שטוח, קליל לכאורה, סוג של "כביש 6" מדברי, אבל דרדרתי, ארוך מאוד ותלול מאוד. כדי לא להתדרדר ולהתגלגל, ג'יפים יורדים כאן באופן מבוקר ואיטי בהילוך ראשון LOW. בעליה, כבר צריך לבנות ולשמר תנופה ותנועה רצופה, בלי לעצור. בד"כ הילוך ראשון LOW יהיה קצר ואיטי מדי, ההילוכים המתאימים לטיפוס יהיו שני או שלישי בתחום LOW, משתנה בהתאם לסוג הרכב – אבל העיקר כאן זה לא להאט ובוודאי לא לעצור, כי הגרביטציה מתנגדת ואז יהיה קשה לזנק מהמקום. על מנת להימנע מאירועי בטיחות, אני מורה לקבוצה לעלות לפי הסדר – רק אחרי שרכב אחד סיים, הרכב הבא מתחיל לעלות. בסופו של דבר המעלה אינו קשה או מאתגר ואפילו לא קרוב לזה, אבל כשמדובר בבטיחות אני לא מצטער לרגע על ההקפדה וה"הגזמה" בדרישות.

מכאן כבר קצרה הדרך לארוחת צהרים מאוחרת ברחבה שבכניסה למאגורות נחש צמא – אותן מחילות מסתוריות חצובות בסלע המשקיפות על שמורת מצוק הצינים, בקעת צין והר-צין המרוחק.
קצרה היריעה מלפרט את כל הסברות, השמועות ואגדות-העם שנפוצו עם השנים בקשר לייעודו האמיתי של המקום, נסתפק רק בעיקריות שבהן:

סברה אחת גורסת שזהו אתר-ניסוי לאגירת נפט בחללים חצובים בסלע, שנערך באמצע שנות השבעים לאחר משבר האנרגיה הגדול שפרץ בעולם בעקבות מלחמת יום הכיפורים. הניסוי כשל, הנפט חילחל ונעלם והמחילות ננטשו.
השמועה השניה מספרת שהמקום שימש לאחסון חומרי גלם רדיואקטיביים שישמשו לייצור נשק גרעיני – אורניום, פלוטוניום ואף ראשי-חץ גרעיניים מושלמים.
הסיפור השלישי, האגדה היותר פיקנטית/מופרכת/הזויה, מספר על מתקן כליאה לחייזרים שנתפסו בחיים לאחר שכלי-הטיס שלהם התרסקו....

בין לבין, סיפורי אגדות על מסיבות וארוחות שחיתות שנערכו כאן לפורום-מטכ"ל, על חוקרים שנכנסו למחילות מצויידים במוני-גייגר ומצאו בהן קרינה רדיואקטיבית, מה שמחזק את שמועת איחסון האורניום וראשי החץ הגרעיניים ואולי גם את סיפור העב"מים והחייזרים?.... כך או כך, המקום מסתורי ומעורר יותר שאלות מאשר תשובות. מצד שני, הוא פתוח ומטיילים רבים מבקרים בו ועוד לא שמענו על מישהו שנפגע שם מקרינה. אם היה קיים סוג כלשהו של סיכון, מין הסתם המחילות היו נסגרות ונאטמות ושביל הגישה היורד אליהן מציר הנפט היה נחסם לאלתר. כך או כך, הכניסה למנהרות החשוכות ברגל והליכה בהן עד האולם הגדול שבקצה היא חוויה מיוחדת (ומאובקת במיוחד, ראו הוזהרתם... ריצפת המחילות מכוסה ב"פודרה" לבנה עבה) שלא מוותרים עליה.

כבר ארבע אחר הצהרים. נשאר לנו רק לצאת מהשטח, לאורך הציר הארוך החוצה של הלש"ביה המפורסמת ואת רמת נפחא, המתחבר לכביש 40. על מנת לבצע סיכום טיול כהלכתו, אנו עולים צפונה עוד כמה קילומטרים אל תחנת הדלק פז-עבדת, שם אנו נפרדים, עד לטיול הבא.

אבל זה לא הסוף.
כתבתי בהתחלה על "השגחה עליונה"?.... ובכן, בתחנת הדלק פגשתי שני זוגות ג'יפאים נחמדים, שהתפעלו מהסופה. דיברנו על ג'יפים ועל שטח וגם על הלדרמן האבוד שביאס אותי, ואז ניגשנו לג'יפ על מנת שיראו אותו מקרוב. ותוך כדי השיחה, אחד מהם בוחן את הכננת בחזית הג'יפ, לפתע מושיט יד ומחטט מאחוריה – ושולף את הלדרמן האבוד שלי, שנפל ונתקע בין קורת השילדה לתיבת ההגה ושרד שם את כל תלאות המסע – הירידה האתגרית במעלה-רמון, הטיפוס במעלה-נוח ובמעלה-חווה והטלטולים במורד השביל למאגורות נחש צמא. אם זו לא השגחה עליונה, אז מה כן?.....

וואו. חיוך ענק, מועקה גדולה ירדה מהלב. כן, זה רק לדרמן. כולה פאקינג-אולר מנירוסטה. אולר יקר, נכון - אבל כמה מאות שקלים באמת לא יפילו אותי. אבל ללדרמן הספציפי הזה יש עבורי ערך סנטימנטלי שמעבר למחירו, ושובו לידי הנרגשות ולנרתיק שלו שעל החגורה, סימל עבורי סוף מושלם למסע מוצלח, מעניין וכיפי, עם קבוצה מצויינת שהנעימה את זמני בכל רגע ורגע בטיול הזה.
אז תודה ליאן שמצא את הלדרמן ובכלל - תודות גדולות לכל משתתפי הטיול, מראשונה ועד אחרון, ושנתראה שוב בקרוב מאוד!

לעוד מסעות והדרכות בארץ ובעולם:

למסעות הבאים בארץ - הקלק כאן
למסעות הבאים בעולם - הקלק כאן
להדרכות הנהיגה הבאות - הקלק כאן