שטח הפקר

לאחר מספר חודשים החליט קינק למכור את הרנו. בבדיקה שערך אחד המתעניינים לרכב, התברר לקינק כי הרנו עבר תאונה חזיתית קשה. אף נגרמו לה 31% ירידת ערך.
בדיקת בטיחות שנערכה בטכניון למחקר ופיתוח, הסתיימה בהמלצה שלא לאשר את הרכב לשימוש.
קינק החל לנבור בעברו של הרכב וגילה שהרכב נמכר לקרוסט על ידי חברת הביטוח אי. איי. ג'י. בין איי. איי. ג'י. לקרוסט, קיים הסכם לפיו רוכש קרוסט כלי רכב שניזוקו מאיי. איי. ג'י.
בהתאם להסכם, רכב שהוכרז כאובדן מוחלט ואיננו ניתן לשיקום, כלומר נגרם לו נזק בשיעור 60% ומעלה משווויו, נמכר לקרוסט ב 12% ממחירו ערב הנזק, ואילו רכב שניתן לשקמו נמכר בשיעור של 47% משוויו טרם הנזק.

הרכב שרכש קינק נמכר כרכב הניתן לשיקום. זאת על פי קביעת השמאי ישראל וייזל מטעם איי. איי. ג'י. שהעריך את הנזק בשיעור של כ- 54% משוויו.
מכירת הרכב על ידי איי. איי. ג'י כרכב הניתן לשיקום, לא כל כך הסתדרה לקינק עם חוות הדעת של מוסד הטכניון שהמליץ שלא לאשר את הרכב המשוקם לשימוש כמו גם עם העובדה שהוא לא הצליח למכור את הרכב אף לא לסוחרי רכב.
קינק הגיש תביעה לביטול עסקת המכר כנגד קרוסט ותביעה נזיקית כנגד איי. איי. ג'י וכנגד השמאי מטעמה וייזל.

השופטת חנה פלינר מבית משפט השלום בתל אביב דנה בתביעה.
את עינה של השופטת צדה תקנה 309 לתקנות התעבורה. תקנה זו קובעת כי בסוגי נזק מסוימים ובהם נזק למערכת ההיגוי, נזק לשלדה מעבר לקו הגלגלים ועוד, אסור לבעל הרכב להשתמש בו או להרשות את השימוש בו אלא לאחר שהרכב תוקן וניתנה עליו תעודת בדיקה.
השמאי וייזל הודה במשפט כי ''ברכב זה נפגעו המכלולים המצויינים בתקנה''.
על איי. אי. ג'י. היתה מוטלת החובה לפעול בהתאם לתקנה 309. בהתאם לתקנות הפיקוח על הביטוח, מסבירה השופטת, עוברת הבעלות לחברת הביטוח מששילמה למבוטח את שווי הרכב. לפיכך ומששילמה אי. איי. ג'י. למבוטח שלה את שווי הרכב, עברה אליה הבעלות בו.
מכאן קצרה הדרך לקבוע כי אי. איי. ג'י. הפרה את התקנה משמכרה את הרכב לקרוסט טרם שתוקן הרכב וניתנה עליו תעודת בדיקה כדין.

בבסיס התקנה, מדגישה השופטת, עומד הרצון לשמור על חיי אדם ולפקח על שיקום רכבים בהם נפגעו מכלולי בטיחות. חברת הביטוח והשמאי מטעמה הם אלה שבודקים כלי רכב לאחר תאונה. הם אלו הקובעים את שיעור הנזק וכפועל יוצא אם הרכב ניתן לשיקום אם לאו. חברת הביטוח היא זו שאליה עוברת הבעלות ברכב המיועד לשיקום עם תשלום תגמולי הביטוח. על כן ובהתאם לתקנה 309 מלאכת השיקום מסורה בידי חברת הביטוח ונתונה לפיקוחה.
אין להשלים אפוא, קובעת השופטת, עם מצב בו רכב המיועד לשיקום יתגלגל לשוק ללא משגיח.
על השמאי וייזל, כנציגה המקצועי של חברת הביטוח, היה לדאוג לקיום מצוות תקנה 309, מבהירה השופטת.
איי. אי. ג'י והשמאי מטעמה וייזל נמצאו אם כן אחראים להפרת תקנה 309, ולפיכך עליהם לפצות את קינק.

מקור נוסף לחויבה של איי. אי. ג'י. מוצאת השופטת בדיני עשיית עושר ולא במשפט. איי. אי. ג'י. קובעת השופטת התעשרה שלא כדין. היא מכרה את הרכב וקיבלה 47% ממחיר המחירון בניגוד לחוק. איי. אי. ג'י. לא הייתה רשאית למכור את הרכב טרם תיקונו וקבלת תעודת בדיקה כדין כמצוות תקנה 309.
גם בעל המוסך קרוסט נמצא אחראי בגין מצג השווא שהציג בפני קינק.
איי. אי. ג'י. והשמאי וייזל מטעמה וכן בעל המוסך קרוסט, חוייבו יחד ולחוד לשלם לקינק את הסכום אותו שילם עבור הרכב בתוספת הפרשי הצמדה וריבית בסך של כ- 160,000 ש''ח. על חיוב זה נוסף חיוב בפיצוי בגין עוגמת נפש בסך 50,000 ש''ח, שכ''ט עו''ד בסך 20,000 ש''ח, הוצאות משפט בסך 11,800 ש''ח ובסה''כ כמעט 250,000 ש''ח.
פסק דין משגר מסר חשוב לחברות הביטוח. על חברות הביטוח מוטלת החובה לדאוג כי כלי רכב החוזרים לכביש לאחר תאונה יעברו תיקון מתאים ובדיקת בטיחות כדין.
חובה זו מדגישה השופטת, מוטלת על חברות הביטוח והן אינן יכולות לפרוק מעליהן חובה זו בדרך של מכירת כלי רכב המיועדים לשיקום.
בלשון בית המשפט: ''יש לשאול את עצמנו באיזו מדינה אנו רוצים לחיות, האם במדינה המפקחת על רכבים משוקמים המוחזרים לכביש לאחר שהיו מעורבים בתאונות או שמא יש לאפשר 'שטח הפקר', בו חברות ביטוח מוכרות שרידי רכב לשיקום וכל מוסך שלא קיבל את ההכשרה לכך מתקן את הרכב, מוכר אותו לאחר, וכך מתגלגלים בכבישנו אלפי כלי רכב שאיש לא בדק את בטיחותם''. לאתר של עו''ד חיים קליר - הקליקו כאן