מנזר לטרון, דיר רפאת ובית ג'מאל - 3 מנזרים מסקרנים הנמצאים במרכז שטחים חקלאיים, קיבוצים ומושבים.
התחלנו את המסלול במנזר לטרון, המשכנו דרך השטח לכיוון דיר ראפאת ותכננו לסיים במנזר בית ג'מאל הסמוך לבית שמש. הזמן איפשר לנו להמשיך ומצאנו את עצמנו מסיימים בחבל לכיש בכנסייה הנמצאת במרכז אתר עתיקות - חרבת בית לויה
הדריך: וייזל עדי
השעה 09:00 - תחנת הדלק דור אלון בלטרון עמוסה לעייפה בעיקר ברוכבי אופניים שהותירו את רכבם ויצאו לסיבוב הקבוע של שבת, רכבים של מטיילים אחרים שזו עבורם נקודה לחניית הרכבים וכן עשרות, אם לא מאות, נוסעי אוטובוסים שעצרו לארוחת הבוקר בשולחנות הפזורים בתחנה.
העלתי את נקודת המפגש לרחבת מוזיאון השריון הממוקם מעל לתחנת הדלק.
10 משפחות, חלקם עם ילדים, הגיעו לטיול הקליל. אחרי תדריך קצר יצאנו לנסיעה קצרה של 3 דקות עד לרחבת החניה של מנזר לטרון.
מנזר לטרון
בשנת 1879, ולפי מקור אחר ב-1875, רכשו נזירות כרמליטיות שטחים חקלאיים מהכפר הערבי עמואס השוכן מצפון ללטרון. באותה עת לערך, בשנים 1876–1877, הקימו שני יזמים - אלכסנדר האוורד שהיה נוצרי בן העדה המרונית שמשפחתו הגיעה ממלטה והמקומי אמיל בטאט - בית מלון למרגלות גבעת לטרון שעליה שוכנים שרידיו של מבצר לטרון הצלבני. המלון נשא את השם "מלון המכבים", ושירת את תנועת הנוסעים מיפו לירושלים, מסע שנמשך באותן שנים כיומיים. בשנת 1892 נחנך קו הרכבת בין יפו לירושלים, והתמעטו נוסעי הכרכרות והמלון נמכר.
שמו של מבצר לטרון – "לֶה טוֹרוֹן דֶה שֶבַליֶיה" (Le toron des chevaliers; 'מגדל האבירים') – שובש עם השנים ל"לטרון"; והדבר הביא להתפתחות מסורת נוצרית, לפיה דיסמס, "הגנב הטוב" שנצלב לצד ישו (בלטינית "boni latronis"), נולד במקום.
בשנת 1887 הגיע לארץ ישראל נזיר טראפיסטי, במטרה להקים בלטרון מנזר. הנזיר, לואי וילה, רכש את בית המלון והתגורר במקום בגפו. ההחלטה להקים את המנזר דווקא באזור זה, התקבלה בשל קרבתו לאמאוס ניקופוליס, עיר רומית-ביזנטית עתיקה ששכנה ברכס לטרון, אותה המסורת הנוצרית מזהה כאחד המקומות בהם התגלה ישו לשניים מתלמידיו לאחר שקם לתחייה.
לאחר שלוש שנים, בשנת 1890, משהצטרפו אליו נזירים נוספים, המנזר נוסד. הנזירים קיבלו מהנזירות הכרמליטיות אשר אינן עוסקות בחקלאות חלק מהקרקע החקלאית שבבעלותן, והחלו להכשירה. הם נטעו בה עצי זית, כרמים, שדות דגנים וגינת ירקות, ובשטחים שלא כשרו לחקלאות ניטעו עצי אורן וברוש. הנזירים נתקלו בבעיה קשה של מחסור במים ונאלצו להתמודד עם יחס עוין מצד ערביי הכפרים הסמוכים, יחס שהשתפר עם הזמן, בין היתר, בזכות מרפאה שהקימו במנזר. הפטריארך הלטיני של ירושלים העניק למנזר את אוסף ספריו, ששימש בסיס לספריית המנזר.
(המידע ברובו מאתר - ויקיפדיה)
הנסיעה ממנזר לטרון למנזר דיר ראפאת עברה דרך היישוב היהודי-ערבי - נווה שלום - יישוב של 54 משפחות ( 27 משפחות יהודיות ו 27 ערביות ) יישוב שמצליח מזה שנים רבות לשמור על מרקם חברתי ודו קיום. ביישוב חיים יהודים, נוצרים ומוסלמים בשכנות טובה ומנהלים מערכת קהילתית יציבה.
בנווה שלום הוקם "המרכז הרוחני פלורליסטי על שם ברונו הוסאר", שמטרתו יצירת בסיס משותף לדיאלוג בין העמים. את מבנה המרכז עיצב האדריכל חגי דביר והוא משלב בו יסודות יהודים, נוצרים, מוסלמים ובודהיסטים. הוא עיצב שני אולמות רחבי ידיים, עטורי כיפות גדולות וחלונות אובליים השואלים מוטיבים ממסגדים, כנסיות, בתי כנסת וגני זן. במקום נערכות הרצאות, דיונים וחוגי מדיטציה והוא פתוח גם למבקרים חיצוניים.
מנווה שלום המשכנו בדרך בורמה ( דרך המתחילה מקיבוץ חולדה של היום ועד לבית מאיר ובעבר שימשה את כוחות הצבא כדרך עוקפת בעת המצור על כביש 1 ) עצרנו לתצפית ב-"מצפה הראל" ונסענו דרך שבילים העולים מהיישוב כפר אוריה עד למנזר דיר ראפאת.
בעבר, שכן במקום כפר ערבי בשם ראפאת וזהו מקור שם המנזר, משמעותו שרידים עתיקים או קברים. הכפר נכבש במלחמת השחרור על ידי כוחות חטיבת פלמ"ח הראל, במסגרת מבצע דני. כיום בתי הכפר שנותרו על עמדם, מושכרים על ידי הכנסייה הקתולית ובית היתומות משמש ככפר הטיפולי (היהודי) רטורנו. באמצע המאה ה-19 נקלע הכפר למצוקה כלכלית למול השלטון הטורקי ולבסוף התגבשה מכירת חלק משטחו לפטריארכיה הלטינית. העסקה הותנתה בכך שלא תעשה פעילות מסיונרית בשטח זה, אלא רק פעילות חינוכית.
כמו רבים מהמנזרים באיזור, וייתכן כל המנזרים בארצנו, מחזיק המנזר שטחים נרחבים לחקלאות ומנצל אותם לגידול ענבים. את השטח החקלאי החכיר המנזר למשפחה דרוזית מהכפר מעאר שבצפון/מהגליל שפתחו בחלקו התחתון של המנזר ייקב בשם "ייקב מוני".
המבנה ששימש בעבר כבית יתומים, משמש היום כמרכז גמילה מסמים של עמותה בשם "רטורנו".
השיירה עוזבת את מנזר דיר ראפאת ועולה על הכביש המוביל לקיבוץ צרעה ומשם לכביש 38. ומבית גוברים לכביש 1 - ממשיכים בנסיעת כביש, חולפים על פני תל בית שמש ונכנסים לשטח. הטיפוס לבית ג'מאל מחלקו האחורי של המנזר - חולפים על פני מאהל בדואי ותיק, שדות חרושים משני צידי השבילים ומגיעים לרחבת החניה העמוסה לעייפה ברכבים - זה בדיוק הסימן שבמקום, בדיוק עכשיו, מתקיים קונצרט.
במנזר קיים אולם שהוסב לאולם קונצרטים - מניח כי האקוסטיקה במקום מתאימה ובכל שבת, כמעט, מתקיים במקום קונצרט מוזיקלי או שירה. בכניסה למנזר חנות המוכרת יינות ושמן זית פרי תוצרת שטחי המנזר וכן חנות המוכרת את עבודות היד של הנזירות - קרמיקה וכד'.
פירוש השם בערבית הוא "בית היופי" והוא מיוחס לנוף היפה הנשקף מהמקום. לפי המסורת הנוצרית המקום נקרא בעבר כפר גמלא (כפר גמליאל), על שם רבן גמליאל הזקן שהיה נשיא הסנהדרין ונקבר במקום. לפי המסורת היהודית הייתה בכפר גמלא אחוזתו של רבן גמליאל, אך קברו נמצא ביבנה.
בחצר המנזר פועלת תחנה מטאורולוגית קטנה שהוקמה ב-1919 ונחשבת לתחנה הוותיקה בארץ ישראל אשר פועלת ברצף עד היום.
מול הכניסה למנזר, על "תל גמליאל", ניצב מבנה המשמש כמנזר לגברים. כאן גרים מספר נזירים (חמישה ב-2008), העוסקים בחקלאות, בגידול גפנים (בעיקר קברנה סוביניון, שרדונה וריזלינג), במסיק זיתים, ובכבישת שמן זית וזיתים. חלק מעצי הזית השייכים למנזר הם בני מאות שנים. הגפנים משמשים לייצור יין ביקב כרמיזן, שגם הוא שייך למסדר הסלזיאני. חלק מאדמות המנזר הוחכרו לקיבוץ צרעה הסמוך.
לפני זמן לא רב נפטר הנזיר המבוגר במקום, נזיר שחי במקום למעלה מ 35 שנים - הוא זה שתיחזק ואסף גם את הנתונים מהתחנה המטאורולוגית. זכינו לשמוע הרצאה מרתקת מתלמידו - את ההרצאה שמענו בכנסיית סטפנוס הקדוש ששוחזרה ומוקמה בחלקו האחורי של המנזר
בסיום הביקור במנזר בית ג'מאל, הדרמנו לכיוון חר'בת בית לויה- אתר היסטורי ואתר ארכיאולגי בחבל לכיש ובו, בין השאר, כנסיה המתוארכת ל 500 לספירה. - רצפת פסיפס רחבה וכן מספר חדרים סביבה כולם מרוצפים בפסיפס שנשמר היטב למעלה מ 1,500 שנים.מסיבות תמוהות הפסיקו לבקש כי הרצפה תכוסה בחול ונראה כי עם השנים ידהו ויהרסו חלקי הפסיפס ופשוט חבל.
הביקור במקום לא היה מתוכנן ופשוט זכינו - לקראת סיום הטיול, עלינו לביקור בלשבייה של הבסיס הסמוך -חיילים ששהו במקום לא התנגדו וככה זכינו בעוד חוויה.
היה תענוג וניפגש בטיולים הבאים...
למסעות הבאים בארץ - הקלק כאן
למסעות הבאים בעולם - הקלק כאן
להדרכות הנהיגה הבאות - הקלק כאן
תגובות