סיכום טיול מועדון סוזוקי משדה בוקר למכתש רמון - 21/8/21

רבים נמנעים מלטייל בדרום הלוהט בשיא הקיץ. למה? כי חם! גם אני לא שש אלי מסעות במדבר באוגוסט, בסופה הפתוחה נטולת המזגן שלא מתרגשת מקצת חום ואבק, אבל זה אני שעלול להתפגר מאחורי ההגה שלה ממכת חום.... אבל כשמדובר במועדון סוזוקי, ה"גמדים הרשעים" ממוזגים מספיק טוב כדי לא להירתע ממזג האוויר ולטיול משדה בוקר למכתש רמון דרך בקעת אבו-טריפה נרשמו מספיק משוגעים כדי לפתוח קבוצה שניה, ונמצא לי מושב נווט באחד מהג'ימנים על מנת להוביל עימו את הטיול.

הנהג שלי הפעם הוא לב, בג'ימני שחור מלוקק ומבריק עם לוגו יפה של אריה בתוך לב שמודבק על הדלתות (משחק גרפי יפה המבוסס על שמו של בעל הרכב) - הג'ימני הנוצץ הזה לא יישאר נקי ומצוחצח זמן רב במשך היום...... נפגשנו בשעת בוקר מוקדמת, ואנו מפליגים דרומה. בתחנת הדלק בשדה בוקר הולכים ומתאספים הג'ימנים + גרנד ויטארה אחת קצרה ומוגבהת. תדריך קצר, חלוקת מכשירי הקשר, בדיקת קשר ואנו יוצאים לדרך.

ירדנו דרך קבר בן-גוריון לנחל צין דרך הסרפנטינות, עצירה ראשונה בבאר המשאלות (אתה יודע שזה קידוח מים ולא באמת באר של משאלות? - ע.א.). לא מוותרים על השלכת אבן פנימה, האזנה לשריקות והבעת משאלה (ביקשתי בלב כמה דברים). כבר עכשיו חם מאוד בחוץ, ואנו ממשיכים בשביל המפותל לעין עקב, לטבילת בוקר מרעננת ומתבקשת בבריכה המקסימה.

עין עקב- שמם של שני מעיינות שבוקעים על ערוצו של נחל עקב שברמת עבדת בנגב התיכון, דרומית מזרחית לשדה בוקר וסמוך לנחל צין ועין עבדת. מקור השם בערבית – "עין אום כעב", שפירושו "מעיין העקב". האבן שעל שמה נקרא המעיין היא אבן צור שחורה שנמצאת בעין עקב העליון ושונה מאוד מסביבתה הלבנה.

עין עקב העליון הוא נביעה קטנה בחלק העליון של נחל עקב, מים נובעים אל בריכת סלע צרה ומשם ממשיכים לזרום בנחל עוד קטע קצר ורובם מוסתרים בצמחיית הקנים הגדלה שם.

עין עקב התחתון הוא המעיין העיקרי המזין את נחל עקב והוא מסוג מעיין שכבה. במורד הנחל נובעים המים שוב למפל בגובה של כעשרה מטרים ומשם לבריכה שעומקה כשבעה מטרים וקוטרה כעשרה מטרים המלאה כל ימות השנה. מי הבריכה מליחים ומשקים את הצמחייה ובעלי החיים שבאיזור. באיזור המעיין גדלים צמחי מים מתוקים וצמחיית גדות כגון שערות שולמית מצויות, קנה מצוי, סוף מצוי, סמר חד, אשל ועוד. ההגעה לעין עקב אפשרית בכל רכב 4X4 בעל מרווח גחון גבוה (כולל ג'יפונים ללא הילוך כוח, בנהיגה זהירה) את כלי הרכב מחנים ברחבת חנייה ממנה יש לצעוד כ-400 מטרים לכיוון הבריכה – המים קרירים ומרעננים ומענגים לשחייה גם בשיא הקיץ.

לאחר השחייה, חזרנו לכלי הרכב ויצאנו לדרכנו לכיוון נחל צין, חלפנו על פני הפנייה לכיוון ציר הנפט ומול מעלה זיק המאיים (זו אטרקציה לטיול אחר, של כלי רכב הבאים להילחם בעלייה) ופנינו לכיוון נחל חווה, שם ערכנו ארוחת בוקר-מאוחרת בצל מעביר המים שמתחת לגשר הבטון של מסילת הרכבת המגיעה למפעלי נחל צין. גשר הבטון הגן עלינו מהגהינום הלוהט שבחוץ, והמשכנו בדרכנו בנחל חווה.

המעברים הטכניים מגיעים בתדירות הולכת וגוברת וקצב הנסיעה מרגיש לי איטי, אך בטוח ואני מאיץ בלב להגביר מעט את הקצב. בירידה מהר ארחות פגשנו בגיתאי מ"סוויץ' בראש" שיוצא למסעות-סולו בסופה האדומה המפורסמת שלו – אין לנו זמן להתעכב מעבר לחיבוקים וצילום, ואנו ממשיכים ועולים לצומת דרב-אל-סולטאן, ממנה אנו יורדים בשביל המתפתל לבקעת אבו-טריפה.

דרב אל-סולטן – "דרך הסולטאן" הקדומה, ובתרגום לעברית "דרך המלך". נתיב סחר קדום שהחל במצרים, עלה צפונה והמשיך דרך הערבה והרי אילת אל עבר-הירדן. כאשר נכנסו בני ישראל ממדבר סיני לארץ כנען, ביקש משה ממלך אדום שירשה לו לעבור דרך ארצו בדרך המלך, היא דרב אל-סולטאן: "... והנה אנחנו? בקדש, עיר בקצה גבולך. נעברה נא בארצך, לא נעבור בשדה ובכרם ולא נשתה מי באר. דרך? המלך? נלך, לא נטה ימין ושמאל, עד אשר נעבור גבולך" (במדבר כ', י"ז). מפסוק זה שאבו את הביטוי "דרך המלך", כשהכוונה היא לדרך הקצרה, הנוחה והמכובדת ביותר. אך האמת היא שדרך המלך אמנם היתה קצרה ונוחה אך בהליכה בה לא היה שום כבוד מיוחד/יוצא דופן. גם לאורך דרב אל-סולטאן כמו לאורכן של דרכי מדבר אחרות, נמצאו מצדים ששמרו על הדרך מפני שודדים שארבו להולכים בה. אחד המצדים הללו נמצא בראש מעלה צין, סמוך למדרשת בן גוריון. באזור בו אנו נמצאים, עברה דרב אל-סולטאן בנחל מרזבה הגדול, טיפסה במקביל לנחל חגור והמשיכה דרך נחל צין מערבה. עין ארחות היה ככל הנראה אחד ממקורות המים ששימשו את ההולכים בדרך.

עוד מעברים טכניים, תמרונים בין אבנים, מדרגות סלע שדורשות זהירות, והקצב?... איטי. שוב מבקש מלב לנסוע קצת יותר מהר. אני מביט בשעון ובשמש שכבר החלה לרדת משיא הגובה, והחשש מתגנב – האם נספיק לסיים את המסלול באור יום?... אני אהיה מרוצה אם נגיע לראש מעלה נוח כאשר יש לנו עדיין שארית אור.

פנינו שמאלה לכיוון עין אום-סלאח, גב מים מפורסם שרציתי להגיע אליו למרות שבקיץ הסיכוי שיחזיק מים אינו גבוה, וגם אם כן, הם לא יהיו ראויים לטבילה. הדרך לעין אום סלאח ארוכה (יותר מ-7 ק"מ מהשביל הראשי של בקעת אבו-טריפה), טכנית ושוב – איטית. איטית מדי. יתרת המסלול עדיין ארוכה והשמש פשוט בורחת לי. קצת לפני עין אום סלאח, אליו צריך לרדת ברגל, קיבלתי החלטה, אולי מאוחרת מדי, לוותר ולשוב על העקבות.

הגענו לשביל הראשי והמשכנו לחתור בדבקות לכיוון דרום-מערב, אל מכתש רמון. כולם נוהגים טוב, אנחנו מתקדמים, אבל כצפוי, הפסדנו במירוץ מול השמש (בשלב הזה הקבוצה השנייה של קובי כבר לקראת סיום). מכאן כבר אין טעם לשוב על העקבות, אין לנו ברירה אלא להמשיך קדימה ויהיה מה שיהיה. לפנינו עוד מעברים טכניים לרוב שמצריכים הכוונה מבחוץ וגוזלים זמן, בחוץ כבר בכלל לא חם, נהפוכו – מתחיל להיות קריר. השמש פשוט נפלה מהשמיים אל מאחורי ההרים במערב וחושך ירד על המדבר. הירידה הדרדרתית המלאה בהצלבות לכיוון פרסת טרף, שבאור יום היא סתם ירידה קצרה שלא עושה רושם על אף אחד, הופכת כעת, בחושך מצרים שלא רואים שום-כלום, לאתגר אמיתי שמצריך מכולנו עירנות שיא, במיוחד ממני, שמכוון - אחד אחד זוחלים הסוזוקים הקטנים במורד התלול, הנהגים/ות מתקשים לראות היכן לשים את הגלגלים, בעוד אני עומד מולם, מסונוור מאור פנסיהם, משתדל לכוון אותם באופן בטוח. דווקא בפרסת טרף, סיבוב חד שמאלה משולב בטיפוס תלול שעלול להפחיד גם באור יום (אבל אין סיבה לחשוש, משטחי הסלע מחוספסים ומעניקים שפע אחיזה), לא נתקלנו בשום בעיה – כולם טיפסו יפה מאוד בנסיון הראשון. אבל זה עוד לא נגמר.

עכשיו צריך להחליט מה עושים. האם נצא לכיוון מצפה רמון לאורך ציר מצוק המכתש, שהוא ארוך מאוד (כמעט 30 ק"מ) ולפחות בקטע הקרוב אלינו, בין מעלה נוח למעלה מחמל, הוא טכני ואיטי, ואם נבחר בו, נגיע למצפה רמון בסביבות 23:00.... או שנבחר בהרפתקאה של ירידה במעלה נוח בחושך, דרך קצרה יותר אבל גם מאתגרת יותר בגלל החושך - העיקר לצאת מהמסלול כמה שיותר מהר. בחרתי באפשרות השנייה.

מעלה נוח, כשמו כן הוא – ככל שמדובר ברכבי שטח בעלי הילוך כוח הוא לא מהווה אתגר רציני, לא בעלייה ולא בירידה. אבל בחושך הכל משתנה ולא לטובה. פשוט לא רואים כלום! זה בהחלט יכול להפחיד וכמובן שהכל מתבצע לאט..... מצאתי את עצמי רץ במעלה-נוח מטה-מעלה כשכולי נוטף זיעה למרות האוויר הקריר, מכוון כל רכב בנפרד עד לחוף מבטחים.... ועד שירדנו מהמעלה והתחברנו לציר הנפט, בואכה חניון בארות וממנו לכביש 40 לסיום הטיול ופרידה מהקבוצה, בחושך...

הטיול היה מקסים, ההרפתקאה הכרוכה בנסיעת שטח טכנית בחושך בהחלט תיחרט אצל כולם כחוויה מכוננת, אבל אני יצאתי מהטיול הזה עם כמה סימני שאלה, לא מעט ביקורת עצמית וכמה תובנות חשובות כדי לזרז את המסלול בפעם הבאה.

כלל חשוב שמוטב שכל ג'יפאי יזכור וישנן: חשוב מאוד לשאוף להימנע ככל שניתן מנסיעה בחושך. מעבר לאיסור התנועה בלילה בשטחי שמורות טבע, נהיגת שטח לילית היא עניין שעלול להיות מסוכן. לא רואים טוב, יכולת ההתמצאות יורדת פלאים וקל מאוד "לאבד" את השביל, אמדני המרחק משתנים, לאור פנסי הרכב, כל אבן קטנה מטילה צל ענק שנדמה כבור גדול ונוראי והכל מתבטא בהאטת הקצב עוד יותר, בשל שיקולי בטיחות.

מהצד השני - ראוי לציין כאן את המשמעת הקבוצתית והאישית למופת שהופגנה בטיול הזה, הריכוז והנהיגה השקולה והמדוייקת שהפגינו כל משתתפי הטיול. בשורה התחתונה - אף רכב לא ניזוק, אף פנצ'ר, אף תקיעה ואף חילוץ לא נדרש. לא היו לנו שום דרמות או רגעי סכנה – כולם סיימו ללא אף שריטה, ועל כך כל הכבוד לקבוצה הזו, שהקלה עלי את ההתמודדות עם קשיי החושך וכמובן – הערכה גדולה ליכולות המופלאות של רכבי השטח מתוצרת סוזוקי, שכל תלאות המדבר אשכרה קטנות עליהם. אבל אם נשים את כל זה בצד – הקשיים הקטנים האלה הם ה"תבלין" של טיול בשטח. זה בדיוק מה שהופך אותו לחוויה שלא שוכחים זמן רב - והיה לנו אחלה של טיול. נופי המדבר מרהיבים גם באוגוסט ובהחלט מצדיקים ירידה דרומה גם אם קצת חם – עונת הטיולים "נפתחת רשמית" בחגי תשרי ההולכים ומתקרבים לטובה, ואנו ניפגש שוב בטיולי המועדון הבאים. תודה לכולם!

לעוד מסעות והדרכות בארץ ובעולם:

למסעות הבאים בארץ - הקלק כאן
למסעות הבאים בעולם - הקלק כאן
להדרכות הנהיגה הבאות - הקלק כאן