סיכום טיול לצפון רמת הגולן 8/1/22

רמת הגולן בכלל וצפון רמת הגולן בפרט, משתייכים מבחינתי לקבוצת האיזורים הנבחרים האהובים עלי ביותר. אני מתרגש מחדש בכל פעם שאני עולה לצפון הרמה – בקיץ, כי פחות חם ולח, כי תמיד נמצא איזו פסגה עם תצפית נוף עוצרת נשימה ובריזה טובה לפתוח עליה כסא וערכת קפה ולהתפנן, או איזה מעיין לטבול בו, וכמובן בחורף, עם השלגים הכבדים ותחושת ה"חוץ לארץ". בין לבין, מזג אוויר נוח, נוף מרהיב, ובסיום אוכל דרוזי מצוין בעיירות מסעדה ומג'דל-שמס, מה רע, תגידו לי? כאן הכל רק טוב.

בקיץ האחרון מצאנו את עצמנו יוצאים לצפון הרמה עם הג'יפים שוב ושוב ונהנים מחדש מכל רגע. בחורף הכל יותר ירוק ויותר רטוב ורענן ואין אבק (אבל יש קצת בוץ - בכל זאת חורף) והציר קל ונוח, יחסית, ברמת עבירות קלה-בינונית שמתאימה לרוב כלי הרכב ללא הילוך כוח, והוא מתפתל בין לוקיישנים עם תוכן ועניין בצפון הרמה – שמורות טבע, תצפיות נוף מראש הרים ותלים נישאים בגבהים שמעל ל-1,000 מטר, וגם קצת "תוכן" בדמות סיפורי מורשת קרב והיסטוריה. את הסיום נערוך לחופו של האגם הצפוני ביותר בישראל – ברכת רם, עם כל הנוף הפסטורלי שמסביבו.

נקודת המפגש נקבעה לצומת בשן שעל כבישים 87 ו-98. הסופה העתיקה מובילה היום קבוצה גדולה של 11 כלי רכב – שישה סובארואים מדגמי פורסטר ו-XV, שני רנגלרים, שני ג'ימנים ודאסטר אחד. חלק מהמשתתפים כבר מוכרים לי מהדרכות וטיולים קודמים ואני רגוע לחלוטין ולא מודאג, סומך עליהם שינהגו טוב.

כעקרון, לא צפויים לנו קשיי עבירות כלשהם, מקסימום כמה שלוליות בוץ בכניסה למסלול (אבל לאחר סופת שלגים, המסלול הזה מציב כמה וכמה קשיים לא מבוטלים). אחרי תדריך וחלוקת מכשירי קשר, יצאנו צפונה על כביש 98 ולאחר כקילומטר, פנינו ימינה לכיוון מזרח, ואז פנינו שמאלה ל"שביל הגולן" בכיוון צפון ורכס בשנית.

שביל הגולן – נתיב הליכה ארוך (כ-120 ק"מ) ברמת הגולן שנחנך במאי 2007 לאחר מבצע סימון שבילים בן חמישה חודשים של הועדה לשבילי ישראל בחברה להגנת הטבע, ביוזמת עמותת התיירות גולן. חלק מהקטע הצפוני של שביל הגולן, מאיזור הכפר הדרוזי עין-קיניא, מהווה תוספת לשביל ישראל ביחד עם נחלי גובתה וחזורי, לעלייה לחרמון מקיבוץ דן בו מסתיים שביל ישראל (שאינו עובר בשטחי רמת הגולן ויהודה ושומרון).

שביל הגולן מחבר בין הר החרמון בצפון רמת הגולן למעיין עין-עקוב בדרום הרמה. רובו עובר בחלקה המזרחי של הרמה, באיזורים הפחות מוכרים ומטויילים. מתוך השביל, רק כ-30 ק"מ היו מסומנים בסימון שבילים בעבר. סימון השביל הינו בצבעים לבן, כחול וירוק, המסמלים את החרמון (לבן), הכנרת (כחול) והגולן (ירוק) בהתאמה. במפות סימון השבילים מסומן צבעו בסגול. השביל מחולק ל-15 קטעים כאשר בתחילת כל קטע מצוי שלט שמספק מידע אודותיו (נקודות מילוי מים, נקודות לינה, נקודות הצטיידות במזון וכו') וכן מצורפת מפת הקטע.

מיד כשאנו פונים מהכביש לשביל הגולן – שלולית בוץ ראשונה שמחבקת את גלגלי שניים מהפורסטרים שנהגיהם היססו קצת עם דוושת המצערת - צמיגי הכביש שלהם נסתמים מיד בבוץ ומחליקים חסרי ישע. הראשון נחלץ בכוחות עצמו, אבל השני כבר ממאן להתקדם. אנו שולפים רצועה ומתחברים לסופה שלי, ובזמן שאני מנהל את החילוץ ומכוון, ערן נוהג בסופה ומושך בקלילות את הפורסטר התקוע, ואפשר להמשיך בדרך צפונה.

השביל שלנו מעט משובש ורצוף באבנים, מצריך את הג'יפים ה"רכים" בעלי צמיגים נמוכי דופן לנסיעה איטית וזהירה, אבל היי – אנחנו לא ממהרים. רכס בשנית שאנו מטפסים אליו, מכוסה חורש ים תיכוני – עצי אלון מצוי, אלון התולע ואלון התבור וגם אלות אטלנטיות. הציר המשובש (והבוצי מאוד לאחר כמה ימי גשם ובוודאי שלגים, אבל היום הוא יבש למדי), הופך במהרה לשביל מפולס ובכמה קטעים כביש סלול (צר ושבור, אבל עדיין כביש).

על פסגות הרכס ישנם מוצבים צה"ליים שרובם נטושים/לא מאויישים (הראשון מביניהם הוא על פסגת תל-סמקת), למעט זה שעל פסגתו של הר-חוזק ("הר חזק/תל חזקה", הגבוה בתלי הרכס), שהוא בסיס פעיל של חיל המודיעין, אותו אנו עוקפים ויורדים בכביש, לפניה ימינה לטיפוס בעלייה בשביל סלעי, משובש ומפותל עם כמה וכמה חריצים שדורשים מנהגי הסובארו קצת יותר תשומת לב, המטפס למוצב הלא מאויש על ראשו של הר קורטם.

בימים המושלגים, תחת מעטה ערפל סמיך ושלג כבד מעל לתשתית שסופגת כמויות אדירות של מים, מתפרקת והופכת לבוצית, השביל הזה יהווה אתגר של ממש גם לג'יפים גיבורים - אבל אנחנו באמצע ינואר ושלג ראשון עדיין לא ירד השנה, וכעת אין כאן שום דרמות. לאחר כמה דקות כל הקבוצה מסתדרת ברחבת המוצב ולאחר תצפית לכיוון סוריה והסברים, מתפנים להפסקת ארוחת בוקר ולשעשועי טיפוס על טנק ה"שוט-קל" הישן שהוצב כאן, ראשון מני רבים שעוד נראה ונפגוש היום.

רכס בשנית – מכונה גם "רכס חזקה" הוא רכס געשי במרכז קו התלים הישראלי שברמת הגולן, המשתרע מתל עבאס שבדרום עד הר בני רסן שבצפון. אורכו של הרכס כ-7 ק"מ, רוחבו 2-3 ק"מ והוא מורכב מ-11 תלים געשיים שהגבוה מביניהם הוא הר חוזק שגובהו 1,158 מטרים.

מרבית הרכס נמצא בשטח ישראל. על מורדותיו המזרחיים עובר קו הפסקת האש בין ישראל וסוריה. חלק משטחו מהווה את שמורת הטבע "רכס בשנית" המשתרעת על פני 11,298 דונם.

פסגות רכס בשנית, מדרום לצפון:

1. תל עבאס, 987 מטרים מעל לפני הים

2. הר עיקש (תל-עכאשה), 1,026 מטרים מעל פני הים

3. הר בני צפת (תל-אבו-קטאיף), על שם בני העיר צפת שניסו להתיישב בכפר הסמוך רמת'ניה בשנת 1885, 965 מטר מעל פני הים

4. תל א-סמקת, 1,018 מטר מעל פני הים

5. תל עין-עיישה, 1,052 מטר מעל פני הים

6. תל א-שעף אל כביר (הפסגה הגדולה), 1,118 מטרים מעל פני הים

7. הר חוזק (תל חזאיקה – התל הקשה למעבר), הגבוה בתלי הרכס, 1,158 מטר מעל פני הים

8. תל ביר עג'ם, 1,062 מטר מעל פני הים

9. נ.ג. 1100, 1,100 מטרים מעל פני הים, כ-700 מטרים מדרום להר קורטם

10. הר קורטם (תל אל-ח'ריעה), 1,108 מטרים מעל פני הים

11. הר בני רסן (תל אל-ע'סניה – "תל שבט הע'סאן") על שם שבט בדואי קדום שהתגורר באיזור הבשן, נקרא גם "תל-מומסייה", 1,072 מטר מעל פני הים

לאחר ארוחת הבוקר אנו יורדים מפסגת הר קורטם ופונים ימינה לירידה מפותלת ומשובשת, פה ושם בולדרים ומדרגות סלע. לא עבירות קשה, רק מעט תשומת לב (בחורף, כשהכל חלקלק ומכוסה בשלג והראות גבולית, דרגת העבירות של השביל תהפוך לקשה ועוד איך!) ואנו מתגלגלים צפונה לטיפוס להר בני רסן, אל חוות טורבינות הרוח הממוקמת בפסגתו.

חוות הרוח ברמת הגולן – החווה הראשונה ברמת הגולן לייצור חשמל מאנרגיית רוח, מונה עשר טורבינות רוח לייצור חשמל השוכנת בגובה 1,050 מטרים מעל פני הים על הר בני-רסן שבצפון רכס בשנית במרכז רמת הגולן.

היוזמה להקמת החווה החלה ב-1984 בשיתוף פעולה של אגודת המים האיזורית "מי גולן", משרד האנרגיה והשירות המטאורולוגי. רמת הגולן והר החרמון נסרקו כדי למפות את משטר הרוחות השורר בהם וקו התלים הישראלי הסתמן כבעל תנאים אופטימליים לניצול אנרגיית רוח. טורבינה נסיונית בודדת הוקמה בשנת 1985 על הר בני צפת שממערב ליישוב אלוני הבשן, ובשנת 1992 הוקמה חוות הרוח על הר בני רסן, בעלות של כ-6 מיליון דולר.

בחוות הרוח עשר טורבינות הניצבות במרחק של כ-100 מטרים זו מזו לאורך הציר צפון-דרום. גובה כל טורבינה הוא 30 מטרים ומשקל העמוד הנושא אותה הוא 70 טונות. כל רוטור עשוי שלושה להבי פיברגלס שאורך כל אחד מהם 18 מטרים ומשקלו 1,200 ק"ג. לכל טורבינה מערכת ייצור חשמל נפרדת הכוללת גנרטור בהספק 600 קילוואט וסך הכל מייצרת החווה חשמל בהיקף 12 מיליון קילוואט בשנה, הנמכר לחברת החשמל ומשמש את מפעלי ויישובי הסביבה. סך כל הכנסות החווה מייצור חשמל עומדות על כמליון דולר בשנה.

איזור עמק הבכא שמצפון מזרח לקוניטרה (בין רכס הבוסטר בדרום לחרמונית בצפון) סומן כאיזור מיטבי ברמת הגולן לניצול אנרגיית רוח עקב הרוחות החזקות הנושבות בו. החל מראשית העשור השני של המאה ה-21, החלו רשויות המדינה בקידום תוכניות לבניית חוות רוח בעמק הבכא, למרות התנגדות צה"ל לבניית הטורבינות משיקולים בטחוניים. לבסוף הסיר הצבא את התנגדותו והפרוייקט יצא לדרך.

הוחלט על הקמת 30 טורבינות, מרביתן בשטח שבין החרמונית לתל-אל-מחפי ומאגר בנטל. הטורבינות מתוצרת ג'נרל-אלקטריק, מתנשאות לגובה 85 מטרים ואורך כל להב הוא כ-51 מטרים. עבודות ההקמה החלו ב-2018, טורבינות ראשונות הוצבו ב-2020 ובצפי הפקת החשמל של החווה הוא 96 מגה-וואט חשמל אשר יימכרו לחברת החשמל ויועברו לרשת הארצית. לצורך זה הוקם קו מתח גבוה מצומת בראון לעמק החולה.

חלק מתושבי היישובים הסמוכים לחווה הביעו דאגה עקב קרבת הטורבינות לבתים. כמו כן הובע חשש על ידי ארגוני איכות סביבה לפגיעה נופית. בדומה לחוות רוח במקומות אחרים, הובע חשש לפגיעה בציפורים. ברמת הגולן מתווסף גם חשש לפגיעה באוכלוסיית הנשרים בגולן הפגיעה ממילא. בנוסף קיים חשש לפגיעה בעופות נודדים שרבים מהם חולפים באיזור עמק הבכא.

אנו יורדים מהר בני רסן לכביש 98 ופונים ימינה לכיוון "מחנה זיוונית" הגדול, המאכלס את מפקדת כוח UNDOF של האו"ם (כוח משקיפי האו"ם בגבול ישראל-סוריה שאחראי לשמירת הסכם הפרדת הכוחות לאחר מלחמת יום הכיפורים). נסיעה קצרה בשבילי המטעים שבין חאן עין-זיוון ומטעי התפוחים והדובדבנים לבין מחנה זיוונית, מובילה אותנו לביקור בבניין מפקדת הכוחות הסוריים ברמת הגולן לפני מלחמת ששת הימים, שנבנה עבור צבא סוריה ע"י הסובייטים בשנים 1960-1962. כיום המבנה הוא חלק מ"שביל אלי כהן" ברמת הגולן, המורכב מנקודות ציון בהן ביקר ועבר סוכן המוסד אלי כהן הי"ד במהלך תקופת פעילותו בסוריה. הבניין אמנם נטוש והרוס בחלקו, אבל ניתן לבקר בו, להלך במסדרונות, להתרשם מהמראה הסוריאליסטי של עשרות ציורי גראפיטי צבעוניים ולבקר בחדר הנצחה שבימי הסורים שימש כמשרד המודיעין, ובו קיבל אלי כהן אישור חתום לצורך אחת מנסיעותיו ברמת הגולן. אפשר גם לעלות לגג המבנה לתצפית לכיוון העיר קוניטרה הנטושה. רק שתי בקשות לנו מהמטיילים המבקרים במבנה – הראשונה היא לשמור על הנקיון ועל כבוד המקום. והשניה היא להיכנס למבנה ולהלך בו בזהירות המתבקשת משום שלמרות שמדובר במבנה מסיבי ובבניה רוסית איתנה "של פעם", צלקות ההפצצות ממלחמות ששת הימים ויום הכיפורים עדיין לא תוקנו ומצב המבנה רחוק מלהיות בטיחותי (בלשון המעטה - החלונות פרוצים, חסרים מעקות בגרמי המדרגות וכו') אז – בזהירות! במיוחד עם ילדים קטנים.

מבניין מפקדת הכוחות הסוריים, אנו פונים ימינה לכיוון צפון ועוברים את "רכס הבוסטר" (תל אל-מח'פי ודהרת איברהים) ואת חוות טורבינות הרוח החדשה, בואכה עמק הבכא, כאן אנו פונים לביקור באנדרטת "עוז 77" הצופה אל עמק הבכא, לזכר חללי גדוד 77 מחטיבה 7 של חיל השריון.

קרב עמק הבכא במלחמת יום הכיפורים – אחד מקרבות הבלימה הקשים כנגד התקפות הצבא הסורי בימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים. בקרב זה ניסו כוחות שריון וחי"ר סוריים שנהנו מעדיפות מספרית מוחצת, להבקיע את קו החזית בצפון רמת הגולן. עמק הבכא, המכונה גם "פתחת קוניטרה" או "פתחת קוניטרה צפון", מהווה פרצה בקו התלים ומציין את האיזור בו דיביזיות 7 ו-3 של הצבא הסורי ניסו להבקיע לתוך שטח רמת הגולן.

איזור זה נפרש מעט מצפון לעיר הסורית הנטושה קוניטרה ועד לתל החרמונית בצפון. מול הסורים נערכו גדוד 74 של חטיבה 188, בפיקודו של סא"ל יאיר נפשי וגדוד 77 של חטיבה 7 בפיקוד סא"ל אביגדור קהלני, שלמרות אבדות כבדות שספגו, הצליחו לבלום את הכוח הסורי העדיף מספרית ולהשמידו. לכשלון המתקפה הסורית בעמק הבכא היתה חשיבות מכרעת על המשך המלחמה ותוצאותיה.

אנדרטת גדוד 77 ניצבת במקום בו נפגע אחד הטנקים הסוריים שניסו לפרוץ מעמק הבכא לכיוון הרמפות של גדוד 77. הטנק מדגם T62 נשאר במקום בו נפגע ולידו הוצב טנק "שוט-קל" ישראלי מהסוג ששימש את חטיבות השריון הסדירות ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים, באנדרטה אמפיתיאטרון ו"מסבירן" ווקאלי, לוח הנצחה בו חקוקים שמם של כל חללי גדוד 77 ממלחמת יום הכיפורים ועד היום. מסביב לאנדרטה נטועה חורשה שכל עץ בה על שמו של אחד מחללי הגדוד. במקום גם שולחנות פיקניק והוא מומלץ לעצירה להסברים ולמנוחה/ארוחה קלה.

אחרי הביקור באנדרטה וארוחת הצהרים, אנו מקיפים עם הג'יפים את החרמונית ממזרח ומצפון ומטפסים אליה מפאתי הכפר הדרוזי בוקעתא שלמרגלותיה. הטיפוס לחרמונית הוא על כביש משובש, וסמוך לפסגה אנו פונים לתצפית עוצרת נשימה מהמוצב הדרומי (על החרמונית שני מוצבים לא מאויישים, צפוני ודרומי) הצופה אל עמק הבכא, חוות הטורבינות, רכס הבוסטר וקוניטרה. ניתן לראות מכאן את אנדרטת עוז 77 וממעוף הציפור (גובה של כ-1,200 מטר) לדמיין את תמונת הקרב.

לאחר מכן ירדנו עם הג'יפים מהחרמונית לכיוון כביש 98 וטיפסנו להר אודם דרך חלקו הדרום-מזרחי של יער אודם, הנטוע אורנים ואשוחים ומטפס בשביל סלעי ומשובש לכיוון פסגת הר אודם ומחצבת הטוף המרשימה. על ראש הר אודם (הנקרא כך על שם צבעו האדמדם) עוד מוצב לא מאוייש, רוח חזקה (וקור מקפיא) ותצפית נוף היקפית מרהיבה. מכאן ירדנו לכיוון תל אל-קצעה בכביש צר המתפתל בין מטעים וצימרים קטנים ומקסימים של תושבי בוקעתא, אל חלקו הצפון-מזרחי של יער אודם, שכאן הוא נטוע בעצי אלון, ואל כביש 98. לאחר כברה קצרה מטפסים לתצפית הגבוהה האחרונה, ואולי המרשימה מכולן – מפסגתו של הר כרמים (1,190 מטרים) לכיוון צפון.

החרמון, מג'דל-שמס, גבעת הצעקות והכפרים הסוריים הסמוכים לגבול וכמובן העיירה
הדרוזית הסמוכה - מסעדה ו"העין הכחולה" הלא היא ברכת רם – כולם פרוסים לרגלינו. הרוח כאן חזקה והטמפרטורות ממש קפואות, מה שמשלים את המראה והתחושה של חוץ לארץ. סיימנו את הטיול לפני החשיכה על שפת ברכת רם, שבעי מראות נוף, מורשות קרב והיסטוריה, כאשר לפנינו עוד דרך ארוכה הביתה...

היה לנו טיול מצוין, כזה שמציג מינון נכון של נופים, נהיגת שטח לא קשה מדי ותוכן היסטורי – טיול שמסיימים אותו עם אפס נזקים, אבל הוא גדוש ומעניין. היה לי כיף גדול, ואני מקווה לפגוש את כולכם שוב בטיול ג'יפים הבא.

לעוד מסעות והדרכות בארץ ובעולם:

למסעות הבאים בארץ - הקלק כאן
למסעות הבאים בעולם - הקלק כאן
להדרכות הנהיגה הבאות - הקלק כאן