טויוטה לנדקרוזר 250 LUXURY PRO במבחן שטח של החיים האמיתיים – טיול לאורך "דרך הבשמים"

הסיפור של מותג טויוטה בישראל הוא בעל מאפיינים שמזכירים דת/כת - קהל מעריצים גדול ונאמן, שמירת ערך וסחירות יוצאי דופן, מוניטין אמינות אגדי ולאורך ההיסטוריה המקומית, מעט מאוד דגמים באופן יחסי, שנחשבו ל"לא מוצלחים". אז מה אם המציאות לא תמיד תאמה את סיפורי הניסים והנפלאות, דגמים פחות מוצלחים היו פה ושם, גם כמה פלופים שהעיבו על תדמית האמינות הנוצצת, אבל כאשר משווים לרזומה של יצרנים אחרים, כולל מתחרים בעלי מוניטין מיפן – הממוצע של טויוטה עדיין מתעלה מעל לכל היתר ובד"כ תואם את דעת ההמון, הוכחה ניצחת למשפט "העדר לא טועה".

לטויוטה יש גם מעמד מיוחד בשורה הראשונה של יצרניות רכבי שטח. לא נלך כאן שבעים וכמה שנים אחורה כדי לסקור את הסטוריית הדגמים של שושלות הלנדקרוזר והטנדר היילקס, אבל כן נציין שממש כמו מכוניות הנוסעים של טויוטה – אלה כלים שלא תמיד הובילו בביצועים, אבל כן הצטיינו באיכות בנייה, עמידות ואמינות יוצאות דופן, שהקנו להם את מעמדם האגדי בכל מקום בו כלי רכב נדרשים לעבוד קשה ולהפגין סיבולת לאורך זמן.
ככל שהיא ענקית, כך טויוטה נחשבת ליצרן שמרן וזהיר שלא משחרר דגמים חדשים חדשות לבקרים. דגם-שטח של טויוטה שנחשב למוצלח יקבל יותר ממתיחת פנים אחת עד שיוחלף, וזה יכול לקחת גם עשר שנים ויותר, כפי שהיה עם לנדקרוזר 150.
וכך, כאשר הושק בישראל בתחילת 2025 הלנדקרוזר 250 החדש, (מחליפו של ה-150, שהוא מחליפו של ה-120, שהוא מחליפו של ה-90), הציפיות ממנו היו בשמיים ומעריצי המותג היו באקסטזה. זה הדגם שיצטרך לשאת על כתפיו הרחבות את עול המוניטין והציפיות לפחות עשר שנים קדימה!

אנשי השטח הותיקים, אלה שלא מתביישים להשתרע מתחת לרכב ויודעים לשפוט רכב-שטח במבט חודר ובוחן של כמה שניות שמתמקד בנקודות ספציפיות, היו זהירים וסקפטיים יותר. מבחני דרכים ראשונים איששו את חלק מהחששות שלהם וגם את דעתנו שלנו – לנדקרוזר 250 הוא מוצר מרשים לכל הדעות, אבל סובל מכמה טעויות שניתנות לפתרון בשוק השיפורים, מה שקוראים "אפטרמרקט", שרוב הג'יפאים מכירים במוקדם או במאוחר.

הבוחנים ציינו את מרווח הגחון הגבולי ואת זוויות הגישה והנטישה הבעיתיות של הלנדקרוזר החדש. שאף אחד לא יתבלבל חלילה, אלה לא חסרונות שיגרמו לבעיות עבירות, אבל פוטנציאל הנזקים הקוסמטיים הוא גדול ויקר. התברר שמלך השטח החדש יתקשה לחזור מטיול ג'יפים ממוצע ללא צלקות-קרב שיכערו אותו... ומין הסתם, גם בעולם הרחב שמו לב לבעיות הללו ומיד עם הגעתו פותחו עבורו כמה ערכות מיגוני גחון.
אבזר שני שסובל מנזקים כבדים בשטח הוא מדרגות הצד המקוריות. אלה עשויות בד"כ מאלומיניום ופלסטיק ומיועדות לאפשר טיפוס קל יותר לרכב הגבוה עבור ילדים ואנשים נמוכי קומה ו/או שמתקשים לעלות. מדרגות הצד הללו פריכות מאוד ולחלוטין לא עמידות לתלאות השטח ומקובל להחליפן למדרגות צד עשויות פלדה שחזקות דיין על מנת להגן על מפתני הדלתות ותחתית המרכב מפני פגיעות בבולדרים, וגם מאפשרות הרמת הרכב באמצעות ג'ק הייליפט.

בנוסף, באופן מסורתי סבלו כל הלנדקרוזרים מבולמי זעזועים מקוריים, שאיך נקרא להם בעדינות?.... "לא מרסנים" הוא תיאור דיפלומטי ומאופק מאוד לשלל תופעות הנידנוד, הרכינה, "מחלת הים" וה"תפילות" שיוצרים בולמי הזעזועים הרכרוכיים באיכות נמוכה. אלה אמנם מספקים נסיעה רכה ונוחה עד מאוד במהירויות נמוכות מאוד, אבל ממש יוצאים מדעתם (אין דרך טובה יותר לתאר) ככל שעולה המהירות. בלנדקרוזר 250 נרשם שיפור משמעותי בנושא הזה, אבל נתקלתי בקרוזריסטים ותיקים שפסקו חד-משמעית שהוא עדיין רך ומתפזר יותר מדי לטעמם.

אז יש לנו מרווח גחון מצומצם, זויות מרכב בעייתיות ובעיית ריסון. הפתרון המתבקש הוא ערכת הגבהה חוקית ותקנית באיכות שתואמת לרמה הכללית הגבוהה מאוד של הרכב, שכוללת ארבעה קפיצים וארבעה בולמי זעזועים, שתוסיף 2 אינץ' (50 מ"מ בקירוב) נכבדים למרווח הגחון, מה שגם ישפר מאוד את זויות הגישה, הבטן והנטישה של ה-250. הקפיצים בערכות ההגבהה הם לרוב בעלי "קבוע קפיץ" גדול יותר מהקפיץ המקורי, לכן הוא שוקע פחות תחת משקל הרכב הנתון, וכך למעשה מייצר את הגבהת הרכב. קפיץ בעל יותר כריכות, יוכל לייצר גם מהלך מתלה עדיף. לכבוד הקפיצים החדשים, מוחלפים גם בולמי הזעזועים לסחורה איכותית יותר ובמידות פתיחה וסגירה שתואמות את ביצועי הקפיצים המשופרים. ערכת הגבהה שכזו אינה דורשת החלפת חלקים נוספים ושינויים בתושבות למיניהן.

יבואני טויוטה אינם הראשונים להציג דגם שעבר מקצה שיפורים מקומי. כבר פגשנו שם בזמנו את מיצובישי עם הפאג'רו (קישור) ואת סובארו (קישור) עם כל מיני גרסאות באבזור משודרג. בטויוטה טוענים ששווי חבילת האיבזור PRO, שכוללת בולמים וקפיצים איכותיים מתוצרת Old man emu האוסטרלית, (מסדרת "ניטרו-צ'ראג'ר+"), וערכת מיגוני גחון, מדרגות סף מפלדה וגגון פלדה איכותי המותקן נמוך, בין מסילות הגגון ולא עליהן (להפחתת רעשים ופרופיל נמוך וחלק יותר) מבית אספיר, הוא כ-35,000 שקלים ולמשך זמן מוגבל היא מוצעת ללא תוספת מחיר – כלומר במתנה (כולל רישום ההגבהה ברשיון הרכב החדש) – לרוכשי לנדקרוזר 250 ברמת הגימור LUXURY (השנייה בדירוג, בין "סלקט" הבסיסית ל"לימיטד") שמחירו 435,355 שקלים.
למה רק בדגם LUXURY שאינו המאובזר והמתאים ביותר במקור לשימושי שטח, ולא ב"לימיטד", שכולל גם נעילה אחורית?.... והאם עלות חבילת השדרוגים הנ"ל בשוק החופשי אכן מאמירה ל-35,000 שקל?..... אני מודה שלא בדקתי, אבל לא אטעה בהרבה אם אנחש שמחיר החבילה כולה, גם אם אינו זול, עדיין אינו כה גבוה. ליוניון-מוטורס הפתרונים והתשובות, ובכלל אני כאן לא כדי להתפלמס על צעדים שיווקיים אלא לקחת את הקרוזר 250 LUXURY PRO לשטח כדי לדעת מה הוא שווה באמת, והאם חבילת PRO תיקנה את הרג'קטים המולדים שהוא הביא איתו מהבית.

על הלנדקרוזר 250 עצמו בוודאי קראתם בכל מיני מבחני דרכים (קישור: מבחן הדרכים של עופר אוגש ממרוקו) ולא אלאה אתכם בפרטים קטנים ורשימות איבזור למיניהם. יש שיקטרו על מנוע הטורבו-דיזל הותיק בנפח 2.8 ליטר שהוא "מיושן", "רועש", "חקלאי" ושאר שטויות. חברים, עם 205 כ"ס ו-51 קג"מ לא יחסרו לכם כוח ומהירות בשום מצב. נכון שהתאוצות לא מדביקות את הבטן לגב כמו בחשמליות מהדגמים עתירי הביצועים, אבל המנוע הזה רחוק מלהיות פראייר. ואם הוא משמש את הלנדקרוזר לדגמיו כל כך הרבה שנים והגיע גם לסדרה 70 כמחליפו של הטורבו-דיזל V8 הותיק בנפח 4.5 ליטר, כנראה שהוא בסדר גמור. תיבת ההילוכים הוחלפה לאחת מודרנית יותר, עם 8 הילוכים במקום 6, עדיין אוטומטית פלנטרית-הידראולית כראוי. את העיצוב הרבוע והזויתי אפשר לאהוב או לא – אני מאוד אוהב, במיוחד לאחר ההגבהה שמדגישה את גודלו ונוכחותו, ופתאום בתי הגלגלים הענקיים נראים "ריקים" וצמיגי הכמעט-32' המקוריים אשכרה הולכים בתוכם לאיבוד. אין להם בעיה לבלוע גם צמיגים בגודל 34-35 אינץ'. ואם כבר אנחנו בענייני צמיגים, עד שהלנדקרוזר 250 יהיה מספיק פופולרי, נאלצים בעליו החדשים להתמודד עם מידה ייחודית – 265/65R18, בג'יפאית מדוברת זהו קוטר של כ-31.6 אינץ' מכובד למדי לרכב סטוק. החסרון של המידה הזו נעוץ בנדירותה היחסית ובהיעדר מבחר גדול של מותגים ופרופילים - ככל שתעלה הפופולריות של הלנדקרוזר 250 כך גם זה יגיע ללא ספק, אבל עד אז תצטרכו להיזהר מאוד על צמיגי הדנלופ גרנדטרק שאמנם כתוב עליהם ALL TERRAIN אבל הם נראים עדינים ואנמיים, מאוד "כבישיים" ולפני שנכנסנו לשטח, עדיין אני חשדן לגביהם.

ללא ספק, אני מעדיף את הקרוזר 250 בצבע חי ושמח יותר מהלבן האנמי, אבל זה מה שקיבלנו. גם העיצוב הפנימי בגווני שחור הוא רבוע, נוקשה, ייראה "פשוט ומשעמם" במבט ראשון עבור חובבי הגאדג'טים שהתרגלו לעיצוב המקושקש של מכוניות סיניות. אבל חובבי הלנדקרוזר הקלאסי-היסטורי ימצאו פה לא מעט איזכורים לאותם דגמים מיתולוגיים מהסבנטיז.

הפשטות לכאורה הזו, מתחברת מצוין עם הנדסת אנוש מעולה – למעט מערכת הבידור, כאן לא מפעילים שום דבר מהמסך. הכל מרוכז ב"פסנתר" של מתגים גדולים, מוצקים וברורים שאי אפשר לטעות בהם. ברך ימין נשענת על כרית מרופדת היטב בצד הקונסולה המרכזית, המושבים מרופדים בעור תעשייתי ("טבעוני") שלא מתאמץ בכלל לנסות לשקר לכם שהוא עור טבעי אמיתי ולא "סקאיי" – כי תפקיד הריפודים הללו הוא להיות עמידים וקלים לניקוי, לא לייצר מצגי שווא של "יוקרה" מזוייפת. אין גם שום דבר "יוקרתי" באיכות החומרים שעושה רושם ראשוני די פשוט ולא של מוצר פרימיום. ומצד שני, כל הפלסטיקים האלה מוצקים ומסיביים. איכות ההרכבה איתנה, כל כפתור פועל ומרגיש מדוייק, שום דבר לא מתפספס, הדלתות הכבדות נסגרות ב"קליק". זו בדיוק איכות הייצור המפורסמת של טויוטה שאחראית לכל אגדות-העם ואולי גם לבדיחה המשומשת שטוענת שלאחר שואה גרעינית ישרדו בחוץ רק ג'וקים ולנדקרוזרים.....

השליטה במערכות ה"שטח" מרוכזת בכפתורים משמאל לבורר ההילוכים (גיר אוטומטי-פלנטרי, 8 מהירויות). לנדקרוזרים שאינם מסדרה 70 המיועדת לעבודה קשה, נוסעים בהנעה כפולה קבועה עוד מימי סדרה 80 של תחילת הניינטיז – אבל להבדיל מכל מיני מתחרים שנכנעו לאופנות השימוש במצמדים מבוקרים אלקטרונית למיניהם ולרדיפה הבלתי פוסקת אחרי טכנולוגיה מורכבת ולא אמינה שתבטיח בלאי מואץ ואינסוף תקלות, שבעקבותיהן כניסות מאולצות למרכזי השירות לצורך תיקונים יקרים, מערכת ההנעה הכפולה של טויוטה עושה שימוש בדיפרנציאל מרכזי מכני אמיתי, מברזל. עם נעילה אמיתית דרך כפתור שמצוייר עליו שרטוט סכמטי של מערכת ההנעה ועליה מנעול. עוד מתג קטן, שולט בתיבת ההעברה ובורר בין מצבי "גבוה" ל"נמוך" - כולם מכירים את "חיבתי הידועה" למערכות הנעה מפוקדות חשמלית שייעודן העיקר הוא להתקלקל... כאן לפחות אני רוצה להאמין שזה יפעל ללא תקלות למשך פרק זמן ארוך יותר מהמקובל. ומה עם נעילת דיפרנציאל אחורי?.... וניתוק חשמלי למוט מייצב?... את האביזרים החשובים האלה לרכב-שטח, תקבלו רק ברמות הגימור הגבוהות יותר, "לימיטד" ומעלה, וזה קצת חבל. אם כי מי ש"מכיר טויוטה" יודע היטב שתועלתה של הנעילה האחורית המקורית קצת שנויה במחלוקת - הפעלת הנעילה מכבה את מערכת בקרת המשיכה (TC) ושכרנו יוצא בהפסדנו – אמנם הסרן האחורי נעול, נהנה ממהלך מצוין ודוחף קדימה, אבל הקדמי, על מתלים נפרדים ומצומצמי מהלך, נטול עזרי אחיזה ויוצא מהר מדי ומוקדם מדי מהמשחק. וכך, כפי שהכרנו בלנדקרוזר 150, כך גם ב-250 החדש או כל יפני אחר, לא תמיד הפעלת נעילה אחורית משפרת את העבירות. לעתים זה בדיוק הפוך, תצטרכו לנסות כדי להרגיש.
אבל יש לנו כאן מערכת בקרת שיוט לשטח – אותה "בקרת זחילה" שמשולבת בבקרת ירידה במדרון שכולנו מכירים מרכבי שטח אחרים והיתה גם בדגמים המאובזרים של לנדקרוזר 150, אבל בלנדקרוזר 250 היא הגיעה לרמת הפיתוח הגבוהה ביותר שלה, עם תפעול באמצעות חוגה סיבובית שמאפשרת שליטה מדוייקת ביותר ברמת הקמ"ש הבודד, הן בירידה והן בעליה. תוכלו ממש לטפס כך במעלות לאיטכם, קוביה-קוביה. האם זה מומלץ? לפעמים. לא תמיד. נגיע לזה.
ויש גם לחצן להתחלת נסיעה בהילוך שני. מה שאצל המתחרים נקרא "מצב שלג" - בטויוטה מדברים תכל'ס וקוראים לילד בשמו -2nd Start, כי גם באמצע אוגוסט כשלא יורד שלג, אתם צריכים ורוצים את זה, תאמינו לי.

והעיקר חברים – העיקר במבחן כזה שנערך באמצע אוגוסט, זה לא שטח ולא נעילות ולא עיצוב. העיקר פה זה המזגן. חדרי קירור בבתי מטבחיים ובאיטליזים גדולים ישפילו מדחסיהם ויתביישו בהשוואה למערכת הקפאת האקלים של לנדקרוזר 250 שהיא אוברקיל פרוע שמאפשר לכם לבחור מבין כמה דרגות של קיפאון: מתחילים עם קור קליל לילדות עם קוקיות, שזה נגיד, כמו באלפים בחורף?... אפשר להגביר לקור מעמיק יותר שמזכיר קצת את הקוטב הצפוני. או לקור מתקדם של מקצוענים, נגיד כמו באנטארקטיקה, ומי שממש השתגע, יכול ללכת על ה"הארד-קור" האמיתי, כמו בלילות של סיביר... גם בצהרי אוגוסט ישראלי במדבר, נוסעי לנדקרוזר 250 עלולים לסבול מהיפותרמיה או לפחות להצטנן....
אני קצת מגזים מין הסתם, אבל חלל תא הנוסעים הענקי באמת מקורר לרמות שיגרמו לבנות לייבב שקפוא להן, ולזה תוסיפו איוורור קריר שזורם מתוך המושבים הקדמיים, היישר אל הטוסיק והגב, לתחושת פינוק עילאית שבצהרי יום קיץ מיוזע רק זכרים יכולים להבין ולהעריך.....

אוגוסט 2025 ייזכר כחם ביותר בהיסטוריית המדידות המתועדת, לפחות עד אוגוסט 2026.... כבר מעל לשבוע רצוף שריבונו שופך עלינו את חרון אפו הלוהט, טמפרטורות שחצו את רף 50 המעלות משולבות במלאן-ת'לפים אחוזי לחות, לצורך יצירת מושג חדש – "מדד אי הנוחות" שמציג מספרים שוברי שיאים. כאילו זה לא מספיק לגור בגוש-דן ולנשום ערפיח מזוהם במרקם של מרק בטטה מהביל. או בעמק הירדן ובבקעה, בערבה ובאילת, שם הוצאת האף מהבית הממוזג משולה להשתרעות פרקדן על גבי רשת מלובנת של מנגל. הגיהנום הלוהט, המיוזע, הדביק והמאובק הזה שנקרא "קיץ", מוציא כל חשק לצאת בכלל מהבית הממוזג ולטייל. בטח לא במדבר, שם אפילו הגדילו הרשויות ופרסמו איסור כניסה מפורש לכל מסלולי הטיולים. גם ברכב שטח ממוזג, הקיץ הוא העונה הכי לא מתאימה לטיול - אמנם אנחנו נהנים משעות אור מרובות, אבל השמיים עכורים ומאבדים את צבעם התכול לטובת משהו בגוון לא ברור וכך גם הנוף הרבה פחות מרשים. החום הנורא לא רק גורם לאנשים לסרב לצאת מהאקווריום הממוזג, הוא גם רע לכלי הרכב: מזגנים חודלים לפתע, חיישנים מתאבדים, מסכים מחשיכים, תיבות הילוכים מטגנות את עצמן למוות, מנועים מתבשלים. ומי שהעיז לצאת מרכבו, חווה מפגשים צמודים עם מיליוני מעופפים ועוקצים, שככל שהגהינום בחוץ לוהט יותר, כך הם מתמלאים חיוניות, זעם ומוטיבציה להציק עוד ועוד.

אל תוך הסחוניה-דל-מות הזו, החלטתי להטיל את הלנדקרוזר 250. לא, לא דאגתי בכלל. בואו, האגדות מספרות שטויוטה לא מתקלקלת לעולם, שתנאים סביבתיים קשים שהם מבחן-סיבולת רציני עבור כל רכב אחר, הם לחם-חוקה של מרכבתו של אלוהים. יהיה לי חם?..... נו שויין. מערכת מיזוג האויר כאמור, חריגה בעוצמתה.

אז בחרתי את מסלול "דרך הבשמים" המטפס מהערבה למכתש רמון, פרסמתי באתר השטח מסלול טיול לשבת באמצע אוגוסט מתוך תקווה שגל החום הנורא יירגע קצת והטמפרטורות יחזרו לשפיות היחסית של "רגילות לעונה" (כלומר לאוגוסט, 36-38 מעלות, סביר....) ועד יום שישי בערב, מרחק שנת-לילה מבוקר הטיול, התאספה חבורת ג'יפאים אמיצים ששמו נפשם בכפם ויצטרפו אלי למסע אל הגהינום ובחזרה.

כן, אני יודע שתיכף יבואו כל מומחי הפייסבוק, ילקטו במאמץ רב אותיות למילים וינסו להרכיב מהן משפטים (בשגיאות הכתיב הרגילות והמקובלות, כנראה תנאי קבלה בסיסי לטוקבקיסט בישראל) שיספרו כמה המסלול הזה קליל, ואיך הם צלחו אותו בפיאט פונטו (!) ברוורס (!!!)... אז סחתיין עליכם, גיבורי התהילה - אמנם איני נהג-על כמוכם, אבל מבחינתי המסלול, שמתחיל מדרום למושב צופר שעל כביש הערבה ומסתיים במצפה רמון, ארוך למדי וכולל לא מעט אתגרים נקודתיים שקבוצה גדולה של 11-12 כלי רכב שונים נהוגים על ידי נהגים ברמות מיומנות שונות, מתעכבת כמעט שעה בכל אחד ואחד מהם.

בוקר שבת, השעה שש וחצי ואנחנו יוצאים מבאר שבע בדרכנו לכיוון הערבה. אני רושם לי לציין רעשי רוח מכיוון הגגון – כנראה שלמרות המאמץ הניכר של מתכנניו ב"אספיר" להנמיך את הפרופיל שלו, אין כאן קסמים. המשמעות של רעשי רוח + הגבהה תתגלה כנראה גם בתחנת הדלק, עם 8.6 ק"מ לליטר סולר, בממוצע של כל הסופ"ש.

התחלת המסלול משער הכניסה היפה של דרך הבשמים, ואנו מתגלגלים על השביל המפותל בערוצו של נחל עומר. קודם לכן, על הכביש, נהניתי מבולמי ה"ניטרוצ'רג'ר+" של אולדמן – איכות הנסיעה שהם מספקים "מהודקת", כלומר במהירויות נמוכות הם ירגישו קשיחים וחובבי הרכות הסמרטוטית של הסחורה המקורית מיפן יתלוננו שהם "קשים ולא נוחים". אבל ככל שעולה המהירות, הריסון שמספקים האולדמנים הופך ללא פחות ממעולה, והם מעניקים ללנדקרוזר הכבד תחושת ביטחון משופרת מאוד בפניות ומאפשרים לו לדהור על כבישים מצולקים ולגהץ אותם במהירויות שלא נעים לספר כאן בפומבי.

לאחר טקס הפחתת לחץ האויר המסורתי שמנו פעמינו לכיוון מערב, חלפנו על פני חורבות חאן-מואה ונכנסנו לערוצו של נחל עומר, המצטיין בעצי שיטה רחבי-נוף לרוב ומצוקים מצלים שהיו תפאורה מושלמת לארוחת בוקר.
אחרי מילוי הבטן בכריכים, פירות וקפה ומשחק בזחלנים על-שלט-רחוק, המשכנו בדרכנו והתפעלנו מהריסון המשודרג שמשפר גם את חדות ותגובת ההיגוי. אלמלא היתה מאחורי קבוצה גדולה, לא הייתי מתבייש ללחוץ הרבה יותר. אין ספק שחלק מהביטחון העצמי הזה מגיע גם בזכות מרווח הגחון המשופר שמאפשר לי לחלוף בזחיחות מעל לכל מיני אבנים ובולדרים שתקועים באמצע השביל, וכך אני מתענג לי על איכות הנסיעה ורושם לעצמי שזהו רכב שיאפשר לבעליו טיולי שטח במסלולים שמכסים מרחקים נכבדים בהרבה ממה שאנחנו רגילים, מבלי להתעייף כלל.

והנה "מעלה קצרה" לפנינו. זהו קטע המטפס מהציר של נחל עומר, לכיוון חרבת קצרה, שהיא מיצד נבטי שלפני יותר מ-2000 שנים ישבו בו חיילים ששמרו על "נתיב הבשמים" ההיסטורי מפני שודדים וליסטים. השביל שבמשך השנים הלך והתחרבש, הפך למעלה שגם אם אינו נחשב מהקשים ביותר, עדיין יודע להטיל מורא. הוא צר, הטרשים שלאורכו חדים ומאיימים, התהום שמשמאלו מפחידה וההצלבות מותחות מתלים ובוחנות את כישורי הנהגים ואת יעילותן של בקרות משיכה.

החלטתי לנסות לטפס כאן על בקרת הזחילה. ובכן, זה עובד. עובד טוב ואפילו טוב מדי – כלומר הלנדקרוזר זוחל ממש לאט. גם כשאני מסובב את החוגה עוד קליק אחד ימינה ושוב עוד קליק אחד, רק כדי להוסיף קמ"ש אחד או שניים. ה"ממש לאט" הזה לא תמיד עוזר, כי לעתים אתם דווקא רוצים קצת מומנטום, אפילו בכלי רכב נעולים או בעלי TC ממש טוב, אבל יותר מזה - כג'יפאי אולדסקול, אני רוצה להיות בשליטה. לא סומך על מחשבים וחיישנים ומכוניות שעושות הכל בעצמן.
בעיה נוספת היא שדה הראיה – ל-250 יש מכסה מנוע ענקי. הפרופורציות מזכירות קצת מגרש כדורגל, ואם נחבר את זווית הטיפוס שמכתיבה שנראה רק שמיים, את מימדיו הנכבדים של הלנדקרוזר אל מול רוחבו המצומצם של השביל הפונה ימינה ואת התהום המפחידה שמשמאלו, נבין שכמה שהלאט-לאט הזה טוב, עדיין אתם מוכרחים להיעזר כאן במכוון חיצוני מיומן. כזה שיודע לחשב את הרדיוסים הקטנים יותר שעליהם פונים הגלגלים האחוריים, ולכוון אתכם על המילימטר על מנת שלא תנגפו את צמיגי הדנלופ העדינים למראה באחת מהאבנים החדות כסכינים הממתינות כאן כדי לשסף את דפנותיהם.

ירדנו מקצרה לכיוון הר משא, ירידה ארוכה וקצת תלולה, כאן בקרת הזחילה כבר מתפקדת נהדר, עם שליטה קלה במהירות הנסיעה מבלי לגעת בבלמים - זה ממש כיף וכנראה בקרת הירידה הראשונה שלטעמי עובדת טוב.
ואז נכנסנו אל ערוצו רב-ההוד של נחל נקרות - לכל אלה שמצפים לנהיגת ראלי מהירה בנתיב החצצי של הנקרות, מוטב שיוותרו על מסלול "דרך הבשמים" וייכנסו לנחל נקרות היישר מצומת עין-יהב שעל כביש הערבה, כי עבור מי שיורד מקצרה, כבר נותר רק קטע קצר למדי של הנקרות להינות בו מלחיצות וטיסה נמוכה, לפני שמתחילים קטעי העבירות הקשה שמשתלטים בכוח על תשומת לבכם ומאלצים אתכם לעבור למוד של זחילה.

תוך דקות ספורות עברנו את מצד נקרות ובור נקרות, ואת צומת השביל של נחלי נקרות ומישר, והאתגר הבא הוא "גן הסלעים". הג'ימנים הזעירים מתקתקים כאן את המעבר בלי בעיה, אבל מה עם כל היתר?.... במיוחד אמורים הדברים לגבי מעבר אחד נבזי שלא מאפשר לכלי רכב גדולים ורחבים לעבור בין הסלעים ומחייב אותם לטפס מעליהם. זוהי בדיוק הסיטואציה בה לנדקרוזר 250 הסטנדרטי יחטוף חזק במדרגות הצד ובמפתנים וייצא בנזקים. אבל ה-PRO שלנו נהנה ממרווח גחון משופר שמספיק לו כדי לעבור ללא מגע בסלע. כמובן, המצלמה הקדמית של ה-250 בהחלט עוזרת, אבל גם כאן העדפתי את הכוונתו הסבלנית, המדוייקת והמקצועית של אופיר, על פני המצלמה שקצת מעוותת את הפרופורציות. מהלך המתלים הכולל בלנדקרוזר 250 המוגבה ארוך מספיק על מנת שלא ינפנף כאן גלגלים באויר ולא יצטרך להעביד קשה מדי את בקרת המשיכה, אבל אל דאגה, זמנה יגיע. ממש בקרוב....

ואכן, לא עברו יותר מכמה דקות, ומולנו "מדרגת הנקרות". מעבר הכרחי צר, מפותל ומרושע, שמורכב מארבע מדרגות סלע גבוהות משולבות בפניות חדות, וכל מיני בולדרים ענקים שמפוזרים ביניהן.
המדרגה הראשונה – טיפוס תלול ל"מדף" סלע בגובה של כמטר וחצי עד שני מטרים – הבעיה כאן אינה בטיפוס עצמו שכן פני הסלע מחוספסים והאחיזה מצויינת, אלא בעובדה שמדף הסלע הזה צר ויש לפנות עליו ימינה ב-90 מעלות. לא כולם מצליחים לבצע את הפניה בלגימה אחת, ונזקקים לעתים לתמרוני קדימה-אחורה.
עיקר הבעיה היא במדרגה השניה. הנתיב צר, וכאן פונים שמאלה ב-90 מעלות וצריך למקם את הגלגלים הקדמיים בנקודה מאוד ספציפית ולדעת לנסוע "הכי לאט שאפשר, הכי מהר שצריך", על מנת שהגלגלים האחוריים יצליחו לטפס מבלי להחליק. ליתר ביטחון, הצבנו ג'יפ רנגלר אימתני על צמיגי 35 אינץ'+נעילות וחמוש בכננת, אל מול העליה, על מנת שיסייע עם הכננת שלו במקרה הצורך. עבור מי שעבר בהצלחה את המדרגות הראשונה והשנייה, במדרגות השלישית והרביעית כבר אין שום אתגר.

מאחורי הגה ה-250 הענקי, קשה לראות לאן נוסעים ולאמוד היכן להניח את הגלגלים. גודלו של ה-250 מכתיב טיפוס באלכסון קל, על מנת להקל עליו את הפניה ימינה, כאן ה-TC (בקרת המשיכה) והצמיגים, יצטרכו לתת את ההצגה שלהם. והם נתנו - מעשה שטן, כבר כמעט שכחתי מתי חוויתי טיפוס קל ונונשלנטי שכזה כאן, על סיפונו של SUV חדש במצב שקרוב לסטוק ללא נעילת דיפרנציאל אחורי לפחות. הצמיגים בלחץ 25PSI שבסטנדרטים שלי הוא גבוה, לא החליקו ולו מילימטר אחד. זוהי בדיוק הסיטואציה בה קשה לסמוך על בקרת הזחילה, שלא תצליח להזיז את הרכב ממקומו ואז "תפצה" באמצעות פתיחת מצערת שתהיה חזקה מדי... משמע, אין תחליף לעבודת שתי רגליים (ימין בגז, שמאל בברקס) של נהג בעל 36 שנות נסיון.... כך או כך, זה היה קל להכעיס, והמדרגה הראשונה מאחוריי.
עכשיו רוורס אחד קטן לתיקון, ואני זוחל לעבר המדרגה השניה, הבעייתית. גם כאן אין טעם להשתמש בבקרת הזחילה כי צריך לתת קצת גז ולהפעיל נחישות. ה-TC המצויין של טויוטה נותן עבודה והקרוזר PRO מדלג מעל המדרגה מבלי לגרד כלום ומבלי לפרפר – בוא'נה, הצמיגים האלה, עדינים למראה ואולי גם במציאות, אבל אוחזים לא רע בכלל!

לאחר מעשה, קבלו טיפ קטן למתקשים כאן באדיבות יעקב, שנוהג בלנדקרוזר 90 פראדו מטופח, וכמו כל רוסי טוב, יודע משהו על טריקים של נהיגה בשלג – תשאלו מה קשר שלג למדרגת הנקרות באוגוסט..... אז אם אתם נוהגים בכלי רכב בעלי בקרת מצבי נהיגה לשטח (לנדרוברים, גרנד צ'רוקי, ברונקו וכו') תנסו להשתמש כאן במצב "שלג" (בטויוטה, מתג זינוק בהילוך שני). מובטחת לכם הפתעה נעימה.... מה שנקרא, מכל מלמדיי השכלתי.

הקלילות בה התמודד ה-250PRO עם מדרגות נקרות, הובילה לזחיחות מופגנת במעלה דקלים. גם כאן, חלפו-עברו הימים של מעלה קליל שלא מתעכבים עליו. לא בחרתי בקו הנכון, וגלגליו האחוריים של הלנדקרוזר החליקו כשהם חסרי ישע. הנסיגה אחורה, עם התהום הפעורה הממתינה מצד ימין, לא כיפית בכלל. אין מנוס מכיוון מדויק מבחוץ – כאן כיוון אותי חן האלוף, וה-250 דילג קדימה ומשך את עצמו בקלילות למעלה.

כבר שעת אחר-צהרים מאוחרת, השמש מתחילה לרדת ואמנם כל המכשולים הקשים מאחורינו, אבל נותרו לנו הטיפוס במעלה נוח והציר המחורבש שנע ממנו מערבה אל מצפה-רמון, שהוא דרך-חתחתים ארוכה שלא מאפשרת פיתוח מהירות גבוהה מבלי להזיק לצמיגים, ולכן עלולה לקחת זמן רב.

על הטיפוס במעלה נוח, אין מה להכביר מילים – עולים וממשיכים בלי להתעכב. בימים הטובים שלו, אחרי טיפול, מילוי ושיטוח המדרגה, גם סובארו פורסטר סטוק עלה בלי דרמות. בימים הרעים לעומת זאת, אחרי שהמדרגה מרימה ראש, הוא עלול להיות נבזי. המצב כיום קצת גבולי, בהחלט שואף ומתקדם לקראת תרחיש "היום הרע" שידרוש מרווחי גחון משמעותיים ואולי אפילו נעילה אחת – באמת, עד להודעה חדשה, אל תגיעו לכאן בסובארו...



אילו צמיגיו של הקרוזר PRO היו אגרסיביים יותר, הייתי מעיז ללחוץ ולקצר זמנים בדרך למצפה רמון. כמות שהם, העדפתי להיות סבלן ולחסוך פנצ'רים מעצבנים. בכל זאת זהו רכב הדגמה חדש ויקר שייבדק למחרת בשבע עיניים ואם עד כאן הצלחתי לשמור עליו נקי משריטות, גירודים ונזקים, אין לי שום רצון להתגרות בגורל ולקלקל טיול מושלם ומהנה – אז נסענו לאט. ובנסיעה איטית, הקפיצים המוגבהים ובולמי הניטרוצ'רג'ר בהחלט קשיחים למדי. וזה בסדר, מבחינתי זה עדיף על טלטולי המעלה-מטה של הבולמים המקוריים.

יום גדוש עבר על כוחותינו. היה חם והיה טוב. אני מעט מותש לאחר כל הכיוונים של קבוצה גדולה, וגם בעקבות המתח והריכוז שנדרשתי אליהם על מנת להימנע מנזקים ברכב המבחן, כי גם אחרי התקנת ערכת השיפורים, זהו עדיין לא סופה ישנה שלא מתרגשת ממכה קטנה פה ושם... אבל את הלנדקרוזר PRO הזה התחייבתי להחזיר נקי מנזקים וגם הצלחתי.

הדרך הארוכה הביתה עברה עלינו כפי שציפיתי – בשקט ושלווה כמעט מוחלטים. עם מוסיקה טובה ברקע, המזגן האימתני, מושב הנהג הנוח והבולמים המרוסנים שהופכים את הקרוזר הגדול לבולע מרחקים מצטיין. אפשר לגמוע על סיפונו מאות קילומטרים ברציפות מבלי להתעייף ומבלי להזדקק לחילוצי עצמות, ולרדת ממנו רעננים במפתיע, והאמת היא שלא ציפיתי לפחות מזה.

אז מה פסק הדין?
במשך השנים נודעתי כמי שאינו ממעריצי טויוטה ולא כי המכוניות שלהם אינן טובות, אלא כי אני סולד מסגידה למותגים ומאמונה באגדות-עם. דבקה בי התדמית של "GuyJeep-" ואני אכן מאוד אוהב את הג'יפ האמיתי של Jeep לדורותיו, וכל הג'יפים שהיו לי במשך 36 שנות ג'יפאות היו CJ וסופות ובמשך שנים רבות לא היה לי ספק שג'יפ רוביקון הוא רכב השטח המוחלט. אבל כל מי שבאמת מכיר אותי יודע, שכאשר מופיע דגם של יצרן אחר שמצליח להסתכל לג'יפ האמיתי בלבן של הפנסים, אינני מתבייש להתפעל ממנו ברצינות גמורה.
כך היה לפני שלוש-ארבע שנים כשהגיע פורד ברונקו בדלנדס, וכך זה היום עם הלנדקרוזר 250 PRO.
התוספת הפשוטה הזו של קפיצים ובולמים איכותיים הופכת את הלנדקרוזר מרכב שטח טוב לרכב שטח משובח. לא פחות מזה. כן, הוא קצת מבאס את מי שאוהב לנהוג בעצמו ולהרגיש את המכונה - זהו רכב-שטח מודרני, שמפלטר את התחושות ועושה דברים בעצמו בקלות מכעיסה. לא, הוא עדיין לא משתווה בשטח הטכני לרוביקון או לברונקו בדלנדס/ווילדטראק הבריונים, אבל הוא כן מעודן ונוח מהם בכביש, בנוי איכותי יותר ללא ספק, ואם עד היום, לנדקרוזר 150 מוגבה וממוגן היה חבילה טובה שמבלי להצטיין בכלום עדיין הציעה את הממוצע הטוב שבכל העולמות, לנדקרוזר 250 PRO בהחלט מעלה את הרף והופך לבחירה מושכלת וטבעית עבור משפחות שמטיילות ברצינות. באופן אישי, כנראה שדגם "לימיטד" היה מתאים יותר לשאת את חבילת ה-PRO, אבל גם ה-LUXURY המשודרג, למרות שאין לו נעילה אחורית, יתמודד ללא קושי מיוחד עם 99% ממסלולי הג'יפים המקובלים וה"שפויים" בישראל. זה לא יהיה קל וזחוח כמו ברוביקון או בבדלנדס, לא מלכותי כמו בלנדרובר דיפנדר היקר בהרבה, אבל גם לא יבייש את הפירמה ובטח לא יהיה זה שמעכב שיירות.
לגבי המחיר אין לי מה לומר – רכבי שטח חדשים הפכו לתחביב יקר. 435,335 שקלים זה המון כסף, והטבת חבילת ה-PRO לא תישאר איתנו לנצח. מי שרוצה גם ולא יזדרז ויזמין בקרוב מאוד, יצטרך להתקין את התוספות החשובות הללו בעצמו וישלם לא מעט. כפי שציינתי קודם, זה לא יעלה 35,000 שקלים, אבל גם חצי או שני-שלישים מהסכום הזה הם לא מעט כסף.
בשורה התחתונה – נכון לרגע זה, לנדקרוזר 250 PRO הוא רכב הכביש-שטח המשפחתי שראוי להתמודד על כתר "הטוב בישראל", לא פחות מזה. כבוד!

וכן, מסביב ללנדקרוזר 250 PRO היה לנו גם טיול... ועל הטיול הזה נאמר, "הסתדרו לי כל הכוכבים בשורה" - גם נהניתי מרכב מרשים, גם ממזג אוויר שפוי יחסית, הנוף שתמיד מדהים ובעיקר - זכיתי בקבוצה מהסרטים. חבורה מובחרת באמת, שהפגינה עזרה הדדית, משמעת של חיילים ונהיגה שקולה ומקצועית. הם צלחו את כל המכשולים, כולל בכלי רכב שחששנו שידרשו עבודת כפיים מרובה על מנת להעביר אותם, במסלול ארוך ומאוד לא פשוט - וכל זה ללא אף פנצ'ר ואף נזק, ואפילו סיימנו במצפה רמון בשעות האור. על זה נאמר "100 מתוך 100". אני מאחל לכל מדריך קבוצה כזו ומקווה לפגוש אתכם שוב בקרוב!

מסלול טיול מפורט עם קבצים למכשירי הניווט - המסלול של רותם לאורך דרך הבשמים